עיון
שעבוד הנשים
אנגלית, 1869
ג'ון סטיוארט מיל·מתרגם: Textify.co.il
39 ₪
הספר נשלח לדוא"ל כקובץ PDF. אפשר לבקש גם EPUB לקריאה בקורא אלקטרוני.
הספר נשלח אליכם
על הספר
כל מוסד אחר שנשען על כוח בלבד כבר בוטל. אחד נשאר על כנו, והוא נמצא בתוך הבית.
העשרים במאי 1867, בית הנבחרים בלונדון. חבר הפרלמנט ג'ון סטיוארט מיל מציע לתקן את הצעת חוק הרפורמה ולהחליף מילה אחת: במקום "גבר", "אדם". ההצעה נדחית ברוב של 196 נגד 73. שנתיים אחר כך, אחרי שאיבד את מושבו, הוא מוציא לאור את החיבור שכתב שמונה שנים קודם לכן והחזיק במגירה.
הטענה נאמרת במשפט הראשון ואינה מתרככת: הכפיפות המשפטית של מין אחד לאחר פסולה מעצם טיבה, והיא אחד המכשולים העיקריים בדרכה של האנושות להשתפר. מיל יודע שהוא מתווכח עם רגש ולא עם נימוק, ולכן הוא פותח בהיסטוריה. מה שנראה היום כסדר טבעי התחיל בכך שמי שהיה חזק יותר קבע.
משם הוא פונה אל מה שהיה אז החוק. אישה נשואה מוסרת את רכושה לבעלה, ילדיה אינם שלה, ודרכה החוצה מנישואים אכזריים צרה מזו שלו. מיל משווה את מצבה לעבדות, ומראה היכן הוא חמור יותר: לעבד אין אדון בתוך ביתו שלו.
ואז מגיעה השאלה שבגללה הספר עדיין נקרא. אומרים לו שנשים שונות בטבען, והוא משיב שאיש אינו יודע זאת, מפני שלא ראינו אותן מעולם אלא במצב אחד. בפרק השלישי הוא עובר אל הראיות, מונה נשים ששלטו וניהלו היטב, ושואל מדוע מי שמוכן להפקיד בידי אישה כס מלכות אינו מוכן להפקיד בידה משרה. בפרק האחרון הוא מחשב את המחיר: חברה שמוציאה מכלל שימוש את כישוריה של מחציתה, ובתוך הבית, יחסים שהכוח משחית.
השאלות שהוא מניח על השולחן לא נסגרו. מה בהבדלים שאנחנו רואים הוא טבע ומה הוא אימון, מי מוותר על עיסוקו כשהמשפחה דורשת ויתור, ומה קורה לזוגיות כשאחד מן השניים תלוי בשני.
המהדורה הזאת: תרגום חדש מאנגלית לפי המהדורה הראשונה, לונדון 1869, שהוצלבה מילה במילה מול סריקת העמודים של אותה מהדורה ומול דפוס 1870. נוספו לה 21 הערות מתרגם, ובהן מצב החוק האנגלי שמיל מדבר עליו, זהותם של האנשים והחיבורים שהוא מזכיר, ומקורותיהם של הציטוטים שהביא בלועזית.
למה לקרוא
- בשביל הטיעון עצמו, שהוא מן המהודקים שנכתבו בוויכוח הזה, ושעונה מראש כמעט על כל מה שנאמר נגדו.
- כדי לראות מה היה המצב המשפטי שממנו יצאנו, בכתיבה של מי שחי בתוכו.
- בשביל הפרק הרביעי, שאינו עוסק בזכויות אלא בשאלה מה עושה הכוח לאדם שמחזיק בו, בתוך משפחה.
ג'ון סטיוארט מיל (1806 עד 1873) היה פילוסוף וכלכלן אנגלי, מחבר "על החירות" ו"תועלתנות". אביו חינך אותו מילדותו בתוכנית לימודים קיצונית, והוא עבד שלושים וחמש שנים במשרדי חברת הודו המזרחית. בשנים 1865 עד 1868 כיהן כחבר פרלמנט. את החיבור הזה כתב יחד עם הרייט טיילור מיל, רעייתו, שמתה ב-1858, ושלה ייחס חלק מכריע בגיבוש רעיונותיו.
תוכן העניינים
- פרק ראשון · 4
- פרק שני · 23
- פרק שלישי · 37
- פרק רביעי · 57
טעימה מתוך הספר
שעבוד הנשים
ג'ון סטיוארט מיל
תרגום מאנגלית: textify.co.il
הוצאה לאור, עריכה ועיצוב: books.knowledge.org.il
תוכן העניינים
- פרק ראשון · 4
- פרק שני · 23
- פרק שלישי · 37
- פרק רביעי · 57
פרק ראשון
מטרת החיבור הזה היא להסביר, בבהירות הרבה ביותר שביכולתי, את הנימוקים לדעה שאני מחזיק בה מאז שהתחלתי לגבש לעצמי דעות כלשהן בענייני חברה ומדינה. הדעה הזאת לא נחלשה ולא התרככה עם השנים. ככל שהוספתי לחשוב וככל שצברתי ניסיון חיים, היא רק הלכה והתחזקה. וזו הדעה: העיקרון שמסדיר כיום את היחסים החברתיים בין שני המינים, כלומר הכפיפות המשפטית של מין אחד לאחר, פסול מעצם טיבו, והוא כיום אחד המכשולים העיקריים בדרכה של האנושות להשתפר. יש להחליף אותו בעיקרון של שוויון גמור, שאינו מעניק כוח או זכות יתר לצד אחד ואינו שולל זכויות מן הצד האחר. עצם המילים שנחוצות לניסוח המשימה שנטלתי על עצמי מראות עד כמה היא קשה. אך טעות לחשוב שהקושי נובע מכך שהנימוקים שעליהם נשענת עמדתי דלים או מעורפלים. זה הקושי שקיים בכל מקרה שבו צריך להיאבק ברגש רב עוצמה. כל עוד דעה מושרשת עמוק ברגשות, משקלם המכריע של הטיעונים נגדה אינו מערער אותה אלא דווקא מייצב אותה. אילו התקבלה הדעה בעקבות טיעון, הפרכת הטיעון הייתה עשויה לערער את הביטחון בה. ואילו כשהיא נשענת על רגש בלבד, ככל שהיא מפסידה יותר בוויכוח כך משתכנעים מחזיקיה שלרגש שלהם יש בוודאי יסוד עמוק יותר, שהטיעונים אינם מגיעים אליו. וכל עוד הרגש קיים, הוא מקים בלי הרף ביצורים חדשים של טיעונים כדי לסתום כל פרצה שנבקעה בישנים. ויש סיבות רבות כל כך לכך שהרגשות הכרוכים בנושא הזה הם העזים והמושרשים ביותר מכל הרגשות שמתקבצים סביב מוסדות ומנהגים ישנים ומגינים עליהם, עד שאין להתפלא שהתמורה הרוחנית והחברתית הגדולה של העת החדשה ערערה והחלישה אותם, לפי שעה, פחות מכל האחרים. ואין להסיק מכך שהמנהגים הברבריים שבני אדם נאחזים בהם זמן רב יותר הם ברבריים פחות מאלה שהם משתחררים מהם מוקדם יותר. מי שתוקף דעה שמקובלת כמעט על הכול נושא בנטל כבד מכל בחינה. הוא זקוק למזל רב וגם לכישרון יוצא דופן כדי שיקשיבו לו בכלל. קשה לו לזכות אפילו בדיון בעניינו, יותר משקשה לבעלי דין אחרים לזכות בפסק דין לטובתם. ואם הצליח לכפות על הציבור להקשיב לו, מציבים לו דרישות לוגיות שונות לגמרי מאלה שמציבים לכל אדם אחר. בכל מקרה אחר, נטל ההוכחה מוטל על מי שטוען טענה חיובית. כשאדם מואשם ברצח, על מאשימיו להוכיח את אשמתו, ולא עליו להוכיח את חפותו. כשיש מחלוקת אם אירוע היסטורי כלשהו אכן התרחש, והאירוע אינו נוגע במיוחד לרגשותיהם של רוב בני האדם, המצור על טרויה למשל, מצפים ממי שטוען שהאירוע התרחש להביא את ראיותיו לפני שדורשים מן הצד שכנגד לומר דבר. וגם אז לא נדרש הצד שכנגד ליותר מלהראות שהראיות שהובאו חסרות ערך. גם בעניינים מעשיים נטל ההוכחה מוטל על מי שמתנגד לחירות: על מי שמצדד בהגבלה או באיסור כלשהם, בין שמדובר בצמצום החופש הכללי של פעולת האדם ובין שמדובר בשלילת זכות או באי שוויון בזכויות של אדם אחד, או של סוג אחד של בני אדם, לעומת אחרים. החזקה מלכתחילה היא לטובת החירות ולטובת יחס שווה לכול. מקובל שאין להטיל שום הגבלה שטובת הכלל אינה מחייבת, ושהחוק אינו צריך לשאת פנים לאיש אלא לנהוג בכולם באותה מידה, חוץ מן המקרים שבהם יש טעמים ממשיים, של צדק או של מדיניות, לנהוג אחרת. ואולם מי שמחזיק בדעה שאני מציג כאן לא יזכה ליהנות מאף אחד מכללי הראיות האלה. לשווא אטען שמי שדוגל בתורה שלפיה לגברים יש זכות לצוות ועל הנשים מוטלת חובה לציית, או שלפיה הגברים כשירים לשלוט והנשים אינן כשירות, הוא הצד שטוען את הטענה החיובית, ולכן עליו להביא ראיות ממשיות לטענותיו או להשלים עם דחייתן. לשווא אטען גם שמי ששולל מנשים חירות או זכות כלשהי שמוענקת בצדק לגברים פועל נגד שתי חזקות בבת אחת, שהרי הוא מתנגד לחירות וגם מצדד במשוא פנים, ולכן יש לדרוש ממנו את ההוכחה המחמירה ביותר, ואם לא הצליח להסיר כל ספק, יש לפסוק נגדו. בכל מקרה רגיל היו רואים בטענות האלה טענות טובות, אבל לא במקרה הזה. כדי שתהיה לי תקווה להשפיע במשהו, יצפו ממני לא רק להשיב על כל מה שאמרו אי פעם בעלי הדעה האחרת, אלא גם לדמיין כל מה שהם עשויים לומר: לספק להם את הנימוקים, ואז גם להשיב על כל נימוק שסיפקתי. ואחרי שאפריך את כל הטיעונים שבעד העמדה ההיא, ידרשו ממני טיעונים חיוביים שאין עליהם תשובה כדי להוכיח טענה שלילית. וגם אילו הצלחתי בכל זה, והותרתי את הצד שכנגד מול שורה ארוכה של טיעונים שלא נענו ובלי טיעון אחד משלו שלא הופרך, היו סבורים שהשגתי מעט. עמדה שנתמכת מצד אחד בנוהג כלל עולמי ומצד אחר ברגש ציבורי רחב כל כך זוכה, כך מניחים, לחזקה לטובתה, והחזקה הזאת גוברת על כל שכנוע שפנייה אל התבונה מסוגלת ליצור בשכלם של בני אדם, חוץ מבעלי השכל המעולה. איני מזכיר את הקשיים האלה כדי להתלונן עליהם, קודם כול מפני שאין בכך תועלת. הם כרוכים בהכרח בצורך לפנות אל שכלם של בני אדם נגד העוינות של רגשותיהם ושל נטיותיהם המעשיות. ואכן, יהיה צריך לטפח את שכלם של רוב בני האדם הרבה יותר משטופח אי פעם לפני שיהיה אפשר לבקש מהם לסמוך על כוחם להעריך טיעונים עד כדי כך שיוותרו על עקרונות מעשיים שלתוכם נולדו ובתוכם גדלו, עקרונות שחלק ניכר מסדר העולם הקיים מושתת עליהם, מול ההתקפה הראשונה של טיעונים שאין הם מסוגלים להדוף אותה בכוח ההיגיון. לכן איני בא אליהם בטענות על כך שהם מאמינים מעט מדי בטיעונים, אלא על כך שהם מאמינים יותר מדי במנהג וברגש הכללי. אחת הדעות הקדומות האופייניות לתגובת הנגד של המאה התשע עשרה למאה השמונה עשרה היא לייחס ליסודות הלא שכליים שבטבע האדם את החסינות מטעות שהמאה השמונה עשרה ייחסה, כך אומרים, ליסודות השכליים. את האלהת התבונה החלפנו בהאלהת האינסטינקט, ואינסטינקט אנחנו קוראים לכל מה שאנחנו מוצאים בעצמנו ואיננו יכולים למצוא לו יסוד רציונלי. עבודת האלילים הזאת משפילה לאין שיעור יותר מקודמתה. היא המזיקה מכל פולחני השווא של ימינו, והיא כיום המשענת העיקרית של כולם. מן הסתם היא תחזיק מעמד עד שתיסוג מפני פסיכולוגיה מבוססת, שתחשוף את השורש האמיתי של הרבה ממה שסוגדים לו היום בתור כוונת הטבע וצו האל. אשר לשאלה שלפנינו, אני מוכן לקבל את התנאים הקשים שהדעה הקדומה מציבה לי. אני מסכים שהמנהג המושרש והרגש הכללי ייחשבו ראיה מכרעת נגדי, אלא אם כן אפשר להראות שהמנהג והרגש האלה חבו את קיומם, מדור לדור, לסיבות אחרות ולא לתקפותם, ושאבו את כוחם מן החלקים הגרועים של טבע האדם ולא מן הטובים. אני מוכן שיפסקו נגדי, אלא אם כן אוכיח שהשופט שלי הוטה שלא כדין. הוויתור אינו גדול כפי שהוא נראה, מפני שההוכחה הזאת היא החלק הקל ביותר במשימתי, והקל בהרבה מכל השאר. כשנוהג רווח בכל מקום, יש בכך לעתים חזקה איתנה שהוא מועיל, או לפחות הועיל פעם, למטרות ראויות. כך הדבר כשהנוהג אומץ מלכתחילה, או נשמר אחר כך, כאמצעי למטרות כאלה, והתבסס על ניסיון שלימד איך להשיג אותן בדרך היעילה ביותר. אילו נקבעה מרות הגברים על הנשים, בראשיתה, מתוך השוואה קפדנית בין דרכים שונות לארגן את השלטון בחברה, אילו ניסו תחילה צורות אחרות של ארגון חברתי, שלטון של נשים על גברים, שוויון בין המינים, וכל צורת שלטון מעורבת ומחולקת שאפשר להעלות על הדעת, ואז הוחלט, על סמך עדות הניסיון, שהטוב ביותר לאושרם ולרווחתם של שני המינים הוא ההסדר שבו הנשים נתונות לגמרי לשלטון הגברים, אין להן שום חלק בענייני הציבור, ובחייה הפרטיים כל אחת מהן חייבת על פי חוק לציית לגבר שקשרה בו את גורלה, כי אז היה אפשר לראות בתפוצתו הכללית של ההסדר ראיה כלשהי לכך שבשעה שאומץ הוא היה הטוב ביותר. וגם אז ייתכן שהשיקולים שהצדיקו אותו חדלו להתקיים במרוצת הדורות, כפי שקרה לעובדות חברתיות קדומות רבות אחרות, חשובות מאין כמותן. ברם, המצב הפוך מכל בחינה. ראשית, הדעה שמצדדת בשיטה הנוכחית, שמכפיפה לגמרי את המין החלש לחזק, נשענת על תיאוריה בלבד, מפני שמעולם לא נוסתה שיטה אחרת. לכן אי אפשר לטעון שהניסיון, במובן שבו נוהגים להעמיד אותו מול התיאוריה, פסק כאן דבר. שנית, שיטת אי השוויון הזאת מעולם לא אומצה מתוך שיקול דעת, מחשבה תחילה, רעיונות חברתיים כלשהם או מושג כלשהו על מה שמועיל לאנושות או לסדר התקין של החברה. היא צמחה פשוט מכך שמאז הדמדומים הראשונים של החברה האנושית הייתה כל אישה משועבדת לגבר כלשהו, בגלל הערך שגברים ייחסו לה ובגלל נחיתותה בכוח השרירים. חוקים ומשטרים מתחילים תמיד בהכרה ביחסים שהם מוצאים בין הפרטים. הם הופכים עובדה פיזית גרידא לזכות משפטית, נותנים לה את גושפנקת החברה, ושואפים בעיקר להחליף את ההתנגשות הפרועה וחסרת החוק של כוח פיזי באמצעים ציבוריים ומאורגנים לעמידה על הזכויות האלה ולהגנה עליהן. מי שכבר אולץ לציית נעשה בדרך זו מחויב לכך על פי חוק. העבדות, שהייתה תחילה עניין של כוח בלבד בין האדון לעבד, הוסדרה ונעשתה עניין של הסכם בין האדונים: הם התחייבו זה לזה להגנה משותפת, והבטיחו בכוחם המאוחד את רכושו הפרטי של כל אחד מהם, ובכללו עבדיו. בזמנים קדומים היו רוב רובם של הגברים עבדים, וכמוהם כל הנשים. ועברו דורות רבים, ובהם דורות של תרבות גבוהה, עד שהעז הוגה כלשהו לפקפק בצדקתה ובנחיצותה החברתית המוחלטת של עבדות זו או של זו. בהדרגה קמו הוגים כאלה. בסיוע התקדמותה הכללית של החברה בוטלה לבסוף עבדות הגברים, לפחות בכל ארצות אירופה הנוצרית (ובאחת מהן רק בשנים האחרונות), ועבדות הנשים הומרה בהדרגה בצורה מתונה יותר של תלות. אך התלות הזאת, כפי שהיא קיימת היום, אינה מוסד חדש שנוסד מעיקרו משיקולים של צדק ושל תועלת חברתית. היא מצב העבדות הקדום שממשיך להתקיים, אחרי שורה של הקלות ושינויים שנבעו מאותן סיבות שריככו את אורחות החיים בכלל והכפיפו את כל היחסים בין בני אדם, יותר מבעבר, לשלטון הצדק ולהשפעת האנושיות. הכתם של מוצאה האכזרי לא ירד ממנה. לכן אי אפשר לגזור מעצם קיומה שום חזקה לטובתה. החזקה היחידה שאפשר לייחס לה נשענת על כך שהיא שרדה עד היום, בשעה שדברים רבים כל כך שבאו מאותו מקור נתעב כבר בוטלו. ודווקא משום כך מוזר לאוזניו של אדם רגיל לשמוע את הטענה שלאי השוויון בזכויות בין גברים לנשים אין מקור אחר מלבד חוק החזק. אפשר לזקוף לזכות התקדמות הציוויליזציה ולזכות שיפור רגשותיה המוסריים של האנושות, מבחינות מסוימות, את העובדה שהקביעה הזאת נשמעת כפרדוקס. אנחנו חיים היום, כלומר אומה אחת או שתיים מן המתקדמות בעולם חיות היום, במצב שבו נדמה שחוק החזק נזנח לגמרי כעיקרון המסדיר את ענייני העולם. איש אינו מצהיר שהוא דוגל בו, וברוב היחסים שבין בני אדם אין מתירים לאיש לנהוג לפיו. כשמישהו מצליח בכל זאת לנהוג לפיו, הוא עושה זאת בחסות אמתלה כלשהי, שמשווה לו מראית עין של מי שאינטרס חברתי כללי עומד לצדו. מכיוון שכך נראים הדברים על פני השטח, בני אדם משלים את עצמם ששלטון הכוח הגס תם, ושחוק החזק אינו יכול להיות סיבת קיומו של שום דבר שנותר בתוקף מלא עד ימינו. יהיה מקורו של מוסד ממוסדותינו אשר יהיה, הם סבורים שהוא יכול היה להישמר עד לתקופה הזאת, תקופה של ציוויליזציה מתקדמת, רק בזכות תחושה מבוססת שהוא מתאים לטבע האדם ומועיל לטובת הכלל. הם אינם מבינים כמה רב כוח החיים של מוסדות שמעמידים את הזכות לצד הכוח וכמה הם עמידים, באיזו עוצמה נאחזים בהם, איך נטיותיהם ורגשותיהם של בעלי הכוח, הנטיות והרגשות הטובים כמו הרעים, נקשרים בשמירת הכוח בידיהם, כמה לאט נסוגים המוסדות הרעים האלה, אחד אחד, החלשים תחילה, החל באלה שארוגים פחות מכולם בהרגלי היומיום, וכמה נדיר שמי שהשיג כוח חוקי מפני שהיה לו קודם כוח פיזי איבד את אחיזתו בו לפני שהכוח הפיזי עבר לצד האחר. במקרה של הנשים לא התרחש מעבר כזה של הכוח הפיזי. העובדה הזאת, בצירוף כל התכונות המיוחדות והאופייניות של המקרה, הבטיחה מלכתחילה שהענף הזה של שיטת הזכות המבוססת על כוח ייעלם אחרון, אף שתכונותיו האכזריות ביותר רוככו מוקדם יותר מאלה של כמה מן הענפים האחרים. לא היה מנוס מכך שהמקרה היחיד הזה של יחס חברתי המבוסס על כוח ישרוד לאורך דורות של מוסדות המבוססים על צדק שווה, כחריג כמעט בודד לאופיים הכללי של חוקיהם ומנהגיהם. וכל עוד הוא אינו מכריז על מוצאו, וכל עוד הדיון לא חשף את אופיו האמיתי, אין מרגישים שהוא צורם בציוויליזציה המודרנית, כשם שהעבדות הביתית אצל היוונים לא צרמה לתפיסתם את עצמם כעם חופשי. האמת היא שבני הדור הזה ובני שניים או שלושה דורות שקדמו לו איבדו כל תחושה ממשית של מצבה הקדום של האנושות. רק המעטים שלמדו היסטוריה בדייקנות, או שהרבו לבקר בחלקי העולם שבהם חיים נציגיהם החיים של עידנים שחלפו מזמן, מסוגלים לצייר לעצמם איך נראתה אז החברה. בני אדם אינם מודעים לכך שבעידנים קודמים חוק החזק היה כלל החיים בלי שום סייג, ושהודו בו בפומבי ובגלוי. איני אומר בציניות או בלי בושה, מפני שהמילים האלה מרמזות על תחושה שיש במה להתבייש, ומושג כזה לא יכול היה למצוא מקום בתודעתו של איש באותם עידנים, חוץ מפילוסוף או קדוש. ההיסטוריה מלמדת לקח אכזרי על טבע האדם. היא מראה שהיחס שניתן לחייהם, לרכושם ולכל אושרם הארצי של בני מעמד כלשהו נמדד בדיוק לפי מה שהיה בכוחם לכפות. היא מראה שכל מי שהתנגד לשלטון שהנשק בידיו, יהיה העוול שדחף אותו לכך נורא ככל שיהיה, מצא נגדו לא רק את חוק הכוח אלא גם את כל שאר החוקים ואת כל מושגי החובה החברתית. בעיני אלה שהוא התנגד להם הוא לא היה רק פושע, אלא אשם בפשע החמור מכולם, וראוי לעונש האכזרי ביותר שבני אדם מסוגלים להטיל. הסימן הזעיר הראשון לתחושת חובה מצד בעל שררה להכיר בזכות כלשהי של הנחותים ממנו הופיע כשהביאו אותו, מטעמי נוחות, להבטיח להם הבטחה כלשהי. במשך דורות רבים בוטלו או הופרו הבטחות כאלה, גם כשאושרו בשבועות החגיגיות ביותר, בשל התגרות קלה ביותר או פיתוי קל ביותר. ובכל זאת סביר שברוב המקרים לא נעשה הדבר בלי נקיפות מצפון, חוץ מאצל אנשים שהמוסר שלהם היה גרוע אף מן הממוצע. הרפובליקות העתיקות נוסדו ברובן מלכתחילה על הסכם הדדי כלשהו, או לפחות נוצרו מאיחוד של אנשים שלא נבדלו מאוד זה מזה בכוחם. משום כך הן סיפקו את הדוגמה הראשונה לחלק מן היחסים האנושיים שהוקף גדר ונמסר לשלטונו של חוק שאינו חוק הכוח. חוק הכוח המקורי אמנם נשאר בתוקף מלא ביחסים שבינן לבין עבדיהן, וגם (אלא אם הוגבל בהסכם מפורש) ביחסים שבין מדינה לנתיניה או למדינות עצמאיות אחרות. ובכל זאת, סילוקו של החוק הקדום הזה אפילו מתחום צר כל כך פתח בהתחדשותו של טבע האדם. הוא הוליד רגשות שהניסיון הוכיח עד מהרה את ערכם העצום, גם לאינטרסים חומריים, ומאז היה צריך רק להרחיב אותם ולא ליצור אותם. העבדים לא היו חלק מן המדינה, ובכל זאת דווקא במדינות החופשיות הרגישו לראשונה שלעבדים יש זכויות כבני אדם. הסטואיקנים היו, למיטב ידיעתי, הראשונים (אלא אם דיני התורה הם יוצא מן הכלל) שלימדו כחלק מתורת המוסר שבני אדם מחויבים בחובות מוסריות כלפי עבדיהם. מאז שהנצרות עלתה לגדולה, איש לא יכול היה עוד להיות זר לאמונה הזאת, להלכה. ומאז שקמה הכנסייה הקתולית, תמיד נמצאו לאמונה הזאת מגינים. אלא שאכיפתה הייתה המשימה הקשה ביותר שהנצרות נדרשה לה אי פעם. יותר מאלף שנים התמידה הכנסייה במאבק, כמעט בלי הצלחה נראית לעין. לא מפני שחסר לה כוח על נפשותיהם של בני אדם. כוחה היה עצום. היא יכלה להביא מלכים ואצילים לוותר על היקר שבנכסיהם כדי להעשיר את הכנסייה. היא יכלה להביא אלפים, במיטב שנותיהם ובשיא הצלחתם בעולם הזה, להסתגר במנזרים ולבקש את ישועת נפשם בעוני, בצום ובתפילה. היא יכלה לשלוח מאות אלפים על פני יבשה וים, אירופה ואסיה, למסור את נפשם על שחרור הקבר הקדוש. היא יכלה להביא מלכים לוותר על נשים שאהבו בלהט, מפני שהכנסייה הכריזה שהן קרובות משפחה שלהם בדרגה השביעית (הארבע עשרה לפי החישוב שלנו). את כל זה היא עשתה. אבל היא לא יכלה להביא את בני האדם להילחם פחות זה בזה, או לרדות באכזריות פחותה בצמיתים, וכשהיה לאל ידם, גם בתושבי הערים. היא לא יכלה להביא אותם לוותר על אף אחד משני שימושי הכוח: הכוח הלוחם והכוח המנצח. לכך לא ניאותו עד שנכפה עליהם הדבר, בתורם, בכוח חזק משלהם. רק כוחם הגובר של המלכים שם קץ ללחימה, חוץ מזו שבין מלכים או בין טוענים לכתר. רק צמיחתה של בורגנות עשירה ולוחמת בערים המבוצרות, ושל חיל רגלים מפשוטי העם שהתגלה בשדה הקרב כחזק יותר מן האבירים חסרי המשמעת, ריסנה במידת מה את רודנותם היהירה של האצילים כלפי הבורגנות והאיכרים. הרודנות הזאת נמשכה לא רק עד שהמדוכאים צברו כוח שהתיר להם לא פעם לנקום נקמה גלויה לעין, אלא גם זמן רב אחר כך. ביבשת אירופה נמשך חלק ניכר ממנה עד ימי המהפכה הצרפתית. באנגליה שם לה קץ מוקדם יותר הארגון המוקדם והטוב יותר של המעמדות הדמוקרטיים, שכונן חוקים שווים ומוסדות לאומיים חופשיים. בני אדם אינם מודעים, ברובם, לכך שבמשך רוב שנות קיומו של המין האנושי היה חוק הכוח הכלל המוצהר של ההתנהגות הכללית, וכל כלל אחר היה רק תוצאה מיוחדת וחריגה של קשרים מסוימים. הם אינם מודעים גם לכך שרק לאחרונה ממש החלו אפילו להעמיד פנים שענייני החברה מוסדרים לפי חוק מוסרי כלשהו. ובאותה מידה אין הם זוכרים, ואין הם נותנים את דעתם לכך, שמוסדות ומנהגים שמעולם לא היה להם בסיס אחר מחוק הכוח ממשיכים להתקיים בעידנים שדעת הקהל בהם לא הייתה מתירה בשום אופן לכונן אותם מלכתחילה. לפני פחות מארבעים שנה עדיין התיר החוק לאנגלים להחזיק בני אדם בעבדות כרכוש שנמכר ונקנה. עוד במאה הנוכחית הותר להם לחטוף אותם, לשאת אותם למרחקים ולהעביד אותם עד מוות, פשוטו כמשמעו. המקרה הקיצוני הזה של חוק הכוח, שמגנים אותו גם מי שמסוגלים לשאת כמעט כל צורה אחרת של שלטון שרירותי, ושתכונותיו מקוממות יותר מכל מקרה אחר את רגשותיו של כל מי שמתבונן בו מעמדה בלתי משוחדת, היה החוק באנגליה התרבותית והנוצרית בימי חייהם של אנשים שעודם חיים. ובמחצית אמריקה האנגלו סקסית, לפני שלוש או ארבע שנים, לא רק שהעבדות הייתה קיימת, אלא שסחר העבדים, וגידול עבדים במיוחד לשם כך, היו נוהג רווח בין מדינות העבדות. ועם זאת, הרגש נגד העבדות היה חזק מן הרגש נגד כל שימוש נפסד אחר בכוח שהמנהג קידש, ולפחות באנגליה היו הרגש והאינטרס שתמכו בה חלשים מאלה שתמכו בכל שימוש אחר כזה. המניע שלה היה תאוות בצע טהורה וגלויה, הנהנים ממנה היו חלק זעיר מאוכלוסיית המדינה, והרגש הטבעי של כל מי שלא היה לו עניין אישי בה היה תיעוב גמור. מקרה קיצוני כל כך כמעט מייתר כל דוגמה אחרת. ובכל זאת, חשבו על אורך ימיה של המלוכה המוחלטת. באנגליה של היום כמעט הכול משוכנעים שעריצות צבאית היא מקרה של חוק הכוח, ואין לה שום מקור או הצדקה אחרים. ואף על פי כן, בכל האומות הגדולות של אירופה חוץ מאנגליה היא עדיין קיימת, או שחדלה להתקיים רק עכשיו, וגם היום יש לה מחנה חזק של תומכים בכל שכבות העם, ובייחוד בקרב בעלי מעמד והשפעה. כזה הוא כוחה של שיטה מושרשת, גם כשהיא רחוקה מלהיות כלל עולמית, וגם כשכמעט בכל תקופה בהיסטוריה היו דוגמאות גדולות וידועות לשיטה ההפוכה, וכמעט תמיד סיפקו אותן דווקא הקהילות המפוארות והמשגשגות ביותר. ובמקרה הזה, מי שמחזיק בכוח הבלתי ראוי ויש לו עניין ישיר בו הוא אדם אחד בלבד, ואילו מי שכפופים לו וסובלים ממנו הם, פשוטו כמשמעו, כל השאר. העול משפיל, באופן טבעי והכרחי, את כולם, חוץ מן היושב על כס המלכות, ולכל היותר חוץ גם ממי שמצפה לרשת אותו. כמה שונים המקרים האלה ממקרה שלטונם של הגברים בנשים! איני קובע כאן מראש אם השלטון הזה מוצדק. אני מראה רק שגם אם אינו מוצדק, לא היה מנוס מכך שיאריך ימים הרבה יותר מצורות השליטה האחרות האלה, שבכל זאת שרדו עד ימינו. כל סיפוק שיש לגאווה בהחזקת כוח, וכל אינטרס אישי שיש בהפעלתו, אינם מוגבלים במקרה הזה למעמד מצומצם אלא משותפים לכל המין הגברי. רוב התומכים בשלטון הזה אינם רוצים בו בעיקר כעניין מופשט. הוא גם אינו דומה למטרות הפוליטיות שסיעות נאבקות עליהן בדרך כלל, שאין להן חשיבות פרטית רבה אלא למנהיגים. הוא מגיע עד ביתו ועד נפשו של כל גבר שעומד בראש משפחה, ושל כל מי שמצפה לעמוד בראש משפחה. הנחות שבאיכרים מחזיק, או עתיד להחזיק, בחלקו בכוח הזה ממש כמו הרם שבאצילים. וזה המקרה שבו התשוקה לכוח חזקה מכול: כל מי שחושק בכוח חושק בו יותר מכול כלפי הקרובים אליו ביותר, אלה שחייו עוברים במחיצתם, שיש לו איתם את מרב העניינים המשותפים, ושכל עצמאות שלהם מפני מרותו עלולה להתנגש בתדירות הגבוהה ביותר בהעדפותיו האישיות. אם במקרים האחרים שהזכרתי, סמכויות שמבוססות בעליל על כוח הזרוע בלבד, ושיש להן הרבה פחות משענות, נעקרות לאט כל כך ובקושי רב כל כך, קל וחומר שכך יהיה במקרה הזה, גם אם אין לו בסיס טוב משלהן. עלינו לזכור גם שלבעלי הכוח יש במקרה הזה, יותר מבכל מקרה אחר, אמצעים למנוע כל התקוממות נגדו. כל אחת מן הנתינות חיה ממש לנגד עיניו של אחד האדונים, וכמעט אפשר לומר בידיו, והיא קרובה אליו יותר משהיא קרובה לכל אחת משאר הנתינות. אין לה שום אמצעי להתאגד נגדו, ואין לה כוח לגבור עליו אפילו באופן מקומי. ומצד אחר יש לה המניעים החזקים ביותר לבקש את חסדו ולהימנע מלהרגיזו. הכול יודעים כמה פעמים, במאבקים לשחרור פוליטי, לוחמיו נקנים בשוחד או נרתעים מפני איומים. במקרה של הנשים, כל אחת ואחת מבנות המעמד הכפוף נתונה במצב מתמיד של שוחד והפחדה גם יחד. כדי להניף את דגל ההתנגדות, רבות מן המנהיגות, ועוד יותר מהן ההולכות אחריהן, חייבות להקריב כמעט לגמרי את ההנאות או את ההקלות שבגורלן האישי. אם היה אי פעם משטר של זכויות יתר ושל שעבוד כפוי שעולו רותק בחוזקה אל צוואריהם של הנתונים תחתיו, הרי זה המשטר הזה. עדיין לא הראיתי שהוא פסול. עם זאת, כל מי שמסוגל לחשוב על הנושא חייב לראות שגם אם הוא פסול, מובטח היה לו שיאריך ימים יותר מכל שאר הצורות של מרות בלתי צודקת. וכשכמה מן הצורות האחרות, הגסות יותר, עדיין קיימות בארצות תרבותיות רבות, ומאחרות נעקרו רק לאחרונה, מוזר היה אילו הצורה שמושרשת עמוק מכולן כבר הייתה מתערערת במקום כלשהו במידה ניכרת. יש יותר מקום להתפלא על כך שהמחאות והעדויות נגדה רבות וכבדות משקל כל כך. יהיו מי שיטענו שאין זה הוגן להשוות את שלטון המין הגברי לצורות הכוח הבלתי צודק שהבאתי כדי להמחיש אותו. הן שרירותיות, יאמרו, ותוצאה של תפיסת שלטון שלא כדין ותו לא, ואילו הוא טבעי. אבל האם הייתה אי פעם שליטה שלא נראתה טבעית בעיני מי שהחזיקו בה? היה זמן שבו חלוקת האנושות לשני מעמדות, מעמד קטן של אדונים ומעמד גדול של עבדים, נראתה גם לבעלי הדעת המשכילים ביותר כמצבו הטבעי, והטבעי היחיד, של המין האנושי. אפילו אריסטו, על שכלו האדיר ועל תרומתו האדירה להתקדמות המחשבה האנושית, החזיק בדעה הזאת בלי ספק ובלי היסוס. הוא ביסס אותה על אותן הנחות שעליהן מבססים בדרך כלל את הטענה המקבילה בעניין שליטת הגברים בנשים: שיש בין בני האדם טבעים שונים, טבע של בני חורין וטבע של עבדים, שליוונים טבע של בני חורין, ולעמים הברבריים, התראקים ובני אסיה, טבע של עבדים. אבל למה לי לחזור עד אריסטו? האם בעלי העבדים בדרום ארצות הברית לא דגלו באותה תורה, בכל הקנאות שבה נאחזים בני אדם בתיאוריות שמצדיקות את תשוקותיהם ומכשירות את האינטרסים האישיים שלהם? האם לא העידו עליהם שמים וארץ ששליטת האדם הלבן בשחור היא טבעית, שהגזע השחור אינו מסוגל מטבעו לחירות, ושהוא נועד לעבדות? אחדים מהם הרחיקו לכת ואמרו שחירותם של עובדי הכפיים היא סדר בלתי טבעי בכל מקום שהוא. גם התיאורטיקנים של המלוכה המוחלטת טענו תמיד שהיא צורת השלטון הטבעית היחידה. לדבריהם היא נובעת מן השלטון הפטריארכלי, שהיה צורת החברה הראשונית והספונטנית, והוא עצמו עוצב בדמות סמכות האב, שקודמת לחברה עצמה והיא, לטענתם, הטבעית מכל הסמכויות. יתרה מזו, חוק הכוח עצמו נראה תמיד, למי שלא הייתה לו טענה אחרת, כבסיס הטבעי מכולם להפעלת מרות. עמים כובשים סבורים שהטבע עצמו מצווה שהנכבשים יצייתו לכובשים, או בניסוח הנעים יותר לאוזן שהם מעדיפים, שהעמים החלשים והבלתי מלחמתיים ייכנעו לאמיצים ולגבריים מהם. די בהיכרות מזערית עם חיי האדם בימי הביניים כדי לראות עד כמה טבעית נראתה שליטת האצולה הפיאודלית בבני המעמד הנמוך בעיני האצולה עצמה, ועד כמה בלתי טבעי נראה הרעיון שאדם מן המעמד הנחות יתבע שוויון עם האצילים או יפעיל מרות עליהם. גם בעיני המעמד המשועבד הוא נראה בלתי טבעי כמעט באותה מידה. הצמיתים המשוחררים ותושבי הערים, גם במאבקיהם הנמרצים ביותר, מעולם לא תבעו חלק במרות. הם דרשו רק להגביל, במידה זו או אחרת, את הכוח לרדות בהם. הנה עד כמה נכון הדבר ש"בלתי טבעי" פירושו בדרך כלל רק "בלתי נהוג", ושכל מה שרגיל נראה טבעי. מכיוון ששעבוד הנשים לגברים הוא מנהג כלל עולמי, כל סטייה ממנו נראית, באופן טבעי לגמרי, בלתי טבעית. ואולם ניסיון רב מלמד עד כמה גם במקרה הזה התחושה תלויה כולה במנהג. שום דבר אינו מדהים את בני הארצות הרחוקות, כשהם לומדים לראשונה משהו על אנגליה, כמו הידיעה שמולכת בה מלכה. הדבר נראה להם בלתי טבעי עד שקשה להם להאמין. לאנגלים זה אינו נראה בלתי טבעי כלל ועיקר, מפני שהם רגילים לכך. אך בלתי טבעי בעיניהם שנשים יהיו חיילות או חברות פרלמנט. בתקופה הפיאודלית, לעומת זאת, מלחמה ופוליטיקה לא נחשבו בלתי טבעיות לנשים, מפני שלא היו בלתי רגילות. נראה טבעי שנשות המעמדות המיוחסים יהיו בעלות אופי גברי, ולא ייפלו מבעליהן ומאבותיהן בשום דבר מלבד כוח הגוף. עצמאות הנשים נראתה ליוונים בלתי טבעית קצת פחות משנראתה לשאר עמי העולם העתיק, בזכות האמזונות האגדיות (שהם האמינו שהיו קיימות במציאות) ובזכות הדוגמה החלקית של נשות ספרטה. אלה היו כפופות על פי חוק לא פחות מן הנשים בשאר מדינות יוון, אבל חופשיות יותר בפועל, ומכיוון שאומנו בתרגילי גוף כמו הגברים, הוכיחו היטב שהטבע לא פסל אותן לכך. אין כמעט ספק שהניסיון הספרטני הוא שהעלה בדעתו של אפלטון, בין רבות אחרות מתורותיו, את תורת השוויון החברתי והפוליטי בין שני המינים. ואולם, כך יאמרו, שלטון הגברים בנשים שונה מכל האחרים בכך שאינו שלטון של כוח. הוא מתקבל מרצון, הנשים אינן מתלוננות, והן שותפות לו בהסכמה. ראשית, נשים רבות מאוד אינן מקבלות אותו. מאז שיש נשים שמסוגלות להביע את רגשותיהן בכתב (דרך הפרסום היחידה שהחברה מתירה להן), מספר הולך וגדל מהן מוחה על מצבן החברתי הנוכחי. ולאחרונה אלפים רבים מהן, ובראשן הנשים הנודעות ביותר בציבור, הגישו עצומות לפרלמנט בדרישה לקבל זכות בחירה לפרלמנט. התביעה שנשים יקבלו השכלה יסודית כמו גברים, ובאותם ענפי ידע, נשמעת בעוצמה הולכת וגוברת, וסיכויי הצלחתה טובים. והדרישה לפתוח לפניהן מקצועות ועיסוקים שהיו סגורים בפניהן עד כה נעשית דוחקת יותר משנה לשנה. באנגליה אמנם אין, כמו בארצות הברית, ועידות תקופתיות ומפלגה מאורגנת שפועלות למען זכויות הנשים, אבל יש בה אגודה גדולה ופעילה, שנשים ארגנו ומנהלות, ומטרתה מצומצמת יותר: השגת זכות הבחירה. ולא רק באנגליה ובאמריקה מתחילות נשים למחות, במידה זו או אחרת של התארגנות, על שלילת הזכויות שהן נאנקות תחתיה. גם צרפת, איטליה, שווייץ ורוסיה מספקות היום דוגמאות לכך. כמה עוד נשים מטפחות בלבן שאיפות דומות בשתיקה, איש אינו יכול לדעת. עם זאת, יש סימנים למכביר לכך שרבות היו מטפחות אותן, אילולא לימדו את הנשים בשקידה כזאת לדכא שאיפות כאלה כמנוגדות לכללי ההתנהגות ההולמים את מינן. יש לזכור גם ששום מעמד משועבד לא ביקש מעולם חירות גמורה בבת אחת. כשסימון דה מונפור זימן את נציגי הציבור לשבת לראשונה בפרלמנט, האם חלם מישהו מהם לדרוש שאספה שנבחרה בידי שולחיהם תקים ותפיל ממשלות ותכתיב למלך את ענייני המדינה? מחשבה כזאת לא עלתה בדמיונו של השאפתן שבהם. לאצולה כבר היו יומרות כאלה. נציגי הציבור לא תבעו לעצמם דבר מלבד פטור ממיסוי שרירותי ומן הדיכוי האישי הגס בידי פקידי המלך. חוק טבע פוליטי הוא שמי שנתונים לשלטון עתיק יומין לעולם אינם מתחילים בתלונה על השלטון עצמו, אלא רק על הפעלתו המדכאת. לעולם אין מחסור בנשים שמתלוננות על התעללות מצד בעליהן. מספרן היה גדול לאין שיעור, אילולא הייתה התלונה הגירוי החזק מכול להתעללות חוזרת וקשה יותר. זה מה שמסכל כל ניסיון לשמר את הכוח ובה בעת להגן על האישה מפני ניצולו לרעה. בשום מקרה אחר (חוץ ממקרה של ילד) אין מחזירים אדם, שהוכח בבית המשפט שנפגע, אל תחת כוחו הפיזי של הפוגע. לכן נשים נשואות, גם במקרים הקיצוניים והממושכים ביותר של התעללות גופנית, כמעט לעולם אינן מעזות להיעזר בחוקים שנחקקו להגנתן. ואם ברגע של זעם שאין לכבוש, או בהתערבות שכנים, הן נדחפות לעשות זאת, כל מאמצן אחר כך הוא לגלות מעט ככל האפשר ולהתחנן שהרודן שלהן יינצל מן העונש המגיע לו. כל הסיבות, החברתיות והטבעיות, חוברות יחד ומפחיתות את הסיכוי שנשים יתמרדו במאורגן נגד כוחם של הגברים. מצבן שונה מזה של כל שאר המעמדות הכפופים בכך שאדוניהן דורשים מהן יותר משירות בפועל. הגברים אינם רוצים רק את צייתנותן של הנשים, הם רוצים את רגשותיהן. כל הגברים, חוץ מן הגסים ביותר, רוצים שהאישה הקרובה אליהם ביותר תהיה שפחה מרצון ולא שפחה מאונס, ולא שפחה סתם אלא אהובה. לכן עשו הכול כדי לשעבד את נפשן. אדוניהם של כל שאר העבדים סומכים, לשם שמירת הצייתנות, על פחד: פחד מפניהם או פחד דתי. אדוניהן של הנשים רצו יותר מצייתנות פשוטה, וגייסו את כל כוחו של החינוך להשגת מטרתם. כל הנשים מתחנכות משחר ילדותן על האמונה שאידיאל האופי שלהן הפוך מזה של הגברים: לא רצון עצמי ושליטה עצמית, אלא כניעה ומסירת השליטה לידי אחרים. כל תורות המוסר אומרות להן שחובתן של נשים לחיות למען אחרים, וכל הרגשנות הרווחת אומרת שזה טבען: לבטל את עצמן לגמרי, ולא לחיות אלא ברגשות החיבה שלהן. ורגשות החיבה האלה הם רק אלה שמותרים להן: כלפי הגברים שהן קשורות בהם, או כלפי הילדים, שהם קשר נוסף ובלתי ניתן לניתוק בינן לבין גבר. נצרף שלושה דברים. ראשית, המשיכה הטבעית בין המינים. שנית, תלותה הגמורה של האישה בבעלה, שהרי כל זכות וכל הנאה שיש לה היא מתנה ממנו או תלויה כולה ברצונו. ולבסוף, העובדה שאת המטרה העיקרית שבני אדם שואפים אליה, הערכת הזולת, ואת כל שאר מושאי השאיפה החברתית, היא יכולה בדרך כלל לבקש או להשיג רק באמצעותו. נס היה אילו המטרה למשוך גברים לא הייתה נעשית כוכב הצפון של החינוך הנשי ושל עיצוב אופיין של נשים. ומשהושג אמצעי ההשפעה הגדול הזה על נפשן של הנשים, אינסטינקט של אנוכיות הביא את הגברים לנצל אותו עד תום כאמצעי להחזיק את הנשים בשעבוד: הם הציגו לפניהן את הענווה, את הכניעות ואת מסירת כל רצון אישי לידי גבר כחלק מהותי מכוח המשיכה המיני. האם יש ספק שכל עול אחר מאלה שהאנושות הצליחה לשבור היה מתקיים עד היום, אילו היו אמצעים כאלה קיימים, ואילו השתמשו בהם באותה שקידה כדי להכניע לו את הנפשות? נניח שמטרת חייו של כל פלבאי צעיר הייתה למצוא חן בעיני פטריקי כלשהו, ושל כל צמית צעיר בעיני אדון אחוזה כלשהו. נניח שהחיים בביתו וחלק בחיבתו האישית הוצגו כפרס שכולם צריכים לשאוף אליו, ושהמוכשרים והשאפתנים שבהם יכלו לצפות לפרסים הנחשקים ביותר. ונניח שלאחר שזכו בפרס, חצצה חומת נחושת בינם לבין כל עניין שאינו מתרכז בו, וכל רגש ותשוקה מלבד אלה שהוא שותף להם או נטע בהם. האם צמיתים ואדונים, פלבאים ופטריקים, לא היו נבדלים היום זה מזה בבירור כמו גברים ונשים? והאם לא היו הכול, חוץ מהוגה פה ושם, מאמינים שההבדל הוא עובדת יסוד בלתי ניתנת לשינוי בטבע האדם?
פרטי הספר
| שנת הוצאה | 2026 |
|---|---|
| שנת המקור | 1869 |
| שם בשפת המקור | אנגלית |
| שפת המקור | אנגלית |
| עמודים | 73 (בגרסת ה-PDF) |
| מילים | כ-32,000 |
| פורמטים | PDF, EPUB |
| הוצאה | books.knowledge.org.il |
| סדרה | קלאסיקות המחשבה המדינית, תרגום ספרי מופת |
המקור הוא נחלת הכלל. התרגום, המבוא, ההערות והעימוד © books.knowledge.org.il, 2026. כל הזכויות שמורות.
עוד בסדרה
-
על אמנות המלחמה
ניקולו מקיאוולי·מתרגם: Textify.co.il
39 ₪
-
החוויה הדתית לסוגיה
ויליאם ג'יימס·מתרגם: Textify.co.il
39 ₪
-
אמיל, או על החינוך
ז'אן-ז'אק רוסו·מתרגם: Textify.co.il
39 ₪
-
חיבורם של התורה ונביאים ראשונים
יוליוס ולהאוזן·מתרגם: Textify.co.il
39 ₪
-
עושר העמים: מחקר על טבעו וסיבותיו של עושר העמים
אדם סמית·מתרגם: Textify.co.il
39 ₪