אמיל, או על החינוך

ז'אן־ז'אק רוסו

אמיל, או על החינוך

Émile, ou De l’éducation · 1762

תרגום מצרפתית: textify.co.il

הוצאה לאור, עריכה ועיצוב: books.knowledge.org.il

מהדורה דיגיטלית ראשונה · 2026

---

תוכן העניינים

• הקדמה · 5
• ספר ראשון · 8
• ספר שני · 44
• ספר שלישי · 125
• ספר רביעי · 167
  • הצהרת האמונה של הכוהן מסבוייה · 218
• ספר חמישי · 299
  • סופי, או האישה · 299
  • על המסעות · 386

---

הקדמה

קובץ ההרהורים וההבחנות הזה, חסר סדר וכמעט חסר רצף, נכתב בתחילה כדי לרצות אם טובה שיודעת לחשוב. בראשונה לא תכננתי אלא מסה בת עמודים אחדים, אבל הנושא סחף אותי בעל כורחי, והמסה הפכה בלי משים למעין ספר: גדול מדי, אין ספק, לעומת מה שיש בו, אבל קטן מדי לעומת העניין שהוא דן בו. היססתי זמן רב אם לפרסם אותו, ותוך כדי העבודה הוא הראה לי לא פעם שמי שכתב כמה קונטרסים עדיין אינו יודע לחבר ספר. לאחר מאמצים שלא הועילו לשפר אותו, אני סבור שעלי לתת אותו כמות שהוא, שכן חשוב בעיני להפנות את תשומת לב הציבור לכאן. ואם רעיונותי גרועים, ובכל זאת יולידו אצל אחרים רעיונות טובים, לא אבדתי את זמני לגמרי. אדם ששולח מתוך התבודדותו את דפיו אל הציבור, בלא מהללים, בלא מחנה שיגן עליהם, ואף בלי לדעת מה חושבים או אומרים עליהם, אינו צריך לחשוש שאם יטעה יקבלו את טעויותיו בלי בדיקה. לא ארחיב על חשיבותו של חינוך טוב, ולא אתעכב להוכיח שהחינוך המקובל הוא רע. אלף אחרים עשו זאת לפני, ואיני אוהב למלא ספר בדברים שכולם יודעים. אעיר רק זאת: מאז ומעולם נשמעת זעקה אחת נגד הנוהג המקובל, ואף אחד אינו טורח להציע נוהג טוב ממנו. הספרות והידע של המאה שלנו נוטים להרוס הרבה יותר מלבנות. קל לגנות בנימה של אדון; כדי להציע דרושה נימה אחרת, שהגבהות הפילוסופית מוצאת בה פחות נחת. למרות כתבים כה רבים שכל מטרתם, כך נאמר, היא התועלת הציבורית, הראשונה שבכל התועלות, האמנות לעצב אנשים, עודה נשכחת. הנושא שלי היה חדש לגמרי אחרי ספרו של לוק, ואני חושש מאוד שיישאר חדש גם אחרי ספרי. את הילדות אין מכירים, ועל יסוד המושגים המוטעים שיש לנו עליה, כל שמרחיקים לכת כך תועים יותר. החכמים שבבני האדם נאחזים במה שחשוב שאנשים ידעו, ואינם שואלים מה ילדים מסוגלים ללמוד. הם מחפשים תמיד את האדם שבילד, ואינם חושבים על מה שהוא לפני שהוא אדם. בעיון הזה השקעתי יותר מכל, כדי שאפילו אם כל שיטתי דמיונית ושגויה, יהיה אפשר להפיק תועלת מהבחנותי. ייתכן שראיתי רע מאוד מה צריך לעשות, אבל אני מאמין שראיתי היטב את הנושא שעליו צריך לפעול. התחילו אם כן בלימוד טוב יותר של תלמידיכם, שכן בוודאות גמורה אינכם מכירים אותם. ואם תקראו את הספר הזה מתוך כוונה זו, איני סבור שלא תהיה בו תועלת בשבילכם. אשר למה שייקרא החלק השיטתי, שכל כולו כאן מהלכו של הטבע, הוא שיבלבל את הקורא יותר מכל, וממנו גם יתקפו אותי, אין ספק. ייתכן שלא בלי צדק. לא ייראה לקורא שלפניו מסה על החינוך, אלא הזיותיו של חוזה חזיונות על החינוך. מה אפשר לעשות? איני כותב על פי רעיונותיהם של אחרים אלא על פי רעיונותי. איני רואה כשאר האנשים, וכבר מזמן מטיחים בי את זאת. אבל האם בידי לתת לעצמי עיניים אחרות ולהתרשם מרעיונות אחרים? לא. בידי שלא להתבצר בדעתי ושלא להאמין שאני לבדי חכם מכולם; בידי לא לשנות את תפיסתי אלא לחשוד בה. זה כל מה שאני יכול לעשות, וזה מה שאני עושה. ואם לעתים אני מדבר בלשון החלטית, לא כדי לכבוש את הקורא ברושם, אלא כדי לדבר אליו כפי שאני חושב. למה אציג בדרך של ספק דברים שאני עצמי איני מטיל בהם ספק? אני אומר בדיוק את מה שעובר בשכלי. אני מציג את תפיסתי בחופשיות, ורחוק אני מלרצות שתהיה לה סמכות; לכן אני מצרף אליה תמיד את נימוקי, כדי שישקלו אותם וישפטו אותי. אבל אף שאיני רוצה להתעקש ולהגן על רעיונותי, אני רואה את עצמי מחויב לא פחות להציע אותם, שהרי העקרונות שבהם דעתי הפוכה מדעתם של אחרים אינם חסרי חשיבות. הם מאלה שחשוב לדעת אם הם אמת או שקר, ושבהם תלויים אושרו או אסונו של המין האנושי. הציעו את מה שאפשר לעשות, חוזרים ואומרים לי בלי הרף. כאילו אמרו לי: הציעו לעשות את מה שעושים, או לפחות הציעו טוב כלשהו שיתמזג עם הרע הקיים. תוכנית כזאת, בעניינים מסוימים, דמיונית הרבה יותר מתוכניותי, שכן בתערובת הזאת הטוב מתקלקל והרע אינו מתרפא. מוטב בעיני ללכת בכל אחרי הנוהג המקובל מלאמץ נוהג טוב למחצה: כך תהיה באדם פחות סתירה, שהרי אין הוא יכול לשאוף בעת ובעונה אחת לשתי מטרות מנוגדות. אבות ואמהות, מה שאפשר לעשות הוא מה שאתם רוצים לעשות. האם עלי לערוב לרצונכם? בכל תוכנית שהיא יש לשקול שני דברים: ראשית, טיבה המוחלט של התוכנית; שנית, קלות הביצוע. בעניין הראשון די בכך שהטוב שיש בתוכנית נעוץ בטבעו של הדבר, וכבר היא קבילה ובת ביצוע כשלעצמה. כאן, למשל, די שהחינוך המוצע יהיה מתאים לאדם ומותאם כהלכה ללב האנושי. השיקול השני תלוי ביחסים נתונים במצבים מסוימים, יחסים מקריים לדבר עצמו, ולפיכך אינם הכרחיים ויכולים להשתנות עד אין סוף. כך חינוך אחד יכול להיות בר ביצוע בשווייץ ולא בצרפת, ואחר יכול להיות בר ביצוע אצל הבורגנים ואחר אצל האצילים. מידת הקלות של הביצוע תלויה באלף נסיבות, שאין דרך לקבוע אותן אלא ביישום מסוים של השיטה בארץ זו או אחרת, במעמד זה או אחר. וכל היישומים המסוימים האלה אינם מעיקר נושאי, ולכן אינם נכנסים לתוכנית שלי. אחרים יוכלו לעסוק בהם, אם ירצו, כל אחד לפי הארץ או המדינה שלנגד עיניו. די לי בכך שבכל מקום שבו ייוולדו אנשים אפשר יהיה לעשות מהם מה שאני מציע, ושלאחר שעשו מהם מה שאני מציע, עשו את הטוב ביותר גם בעבורם עצמם וגם בעבור הזולת. אם לא אעמוד בהתחייבות הזאת, הטעות בוודאי שלי; אבל אם אעמוד בה, יהיה זה שלא כדין לדרוש ממני יותר, שהרי זה כל מה שאני מבטיח.

ספר ראשון

הכול טוב כשהוא יוצא מידי יוצר הדברים; הכול מתנוון בידי האדם. הוא מכריח אדמה אחת להזין את יבולה של אחרת, ועץ אחד לשאת פירות של עץ אחר. הוא מערבב ומבלבל אקלימים, יסודות ועונות. הוא מטיל מום בכלבו, בסוסו, בעבדו. הוא הופך הכול על פיו, הוא מעוות כל צורה. הוא אוהב את המעוות ואת המפלצות. הוא אינו רוצה שום דבר כפי שהטבע עשה אותו, גם לא את האדם: צריך לאלף אותו לצרכיו, כמו סוס רכיבה, וצריך לעקם אותו לפי טעמו, כמו עץ בגנו. בלי זה היה הכול רע עוד יותר, והמין שלנו אינו מוכן שיעצבו אותו למחצה. במצב שאליו הגיעו הדברים, אדם שיופקר לעצמו מרגע לידתו בתוך האחרים יהיה המעוות שבכולם. הדעות הקדומות, הסמכות, ההכרח, הדוגמה וכל המוסדות החברתיים שאנחנו שקועים בהם היו מחניקים בו את הטבע ולא היו שמים דבר במקומו. הטבע היה בו כמו שיח שהמקרה הצמיח באמצע הדרך, ועוברי הדרך ממיתים אותו עד מהרה, נחבטים בו מכל עבר וכופפים אותו לכל הכיוונים. אליך אני פונה, אֵם רכה ורואה את הנולד, שידעת לסטות מן הדרך הראשית ולהגן על השיח הרך מהלם הדעות האנושיות! עבדי את הצמח הצעיר והשקי אותו לפני שימות; יום אחד פירותיו יהיו תענוגך. הקימי בעוד מועד גדר סביב נפש ילדך: אחר יכול לסמן את קו ההיקף, אבל רק את צריכה להציב בו את המחסום. את הצמחים מעצבים בעבודת האדמה, ואת בני האדם בחינוך. אם האדם היה נולד גדול וחזק, קומתו וכוחו לא היו מועילים לו עד שהיה לומד להשתמש בהם; הם אף היו מזיקים לו, שכן היו מונעים מן האחרים לחשוב על עזרה לו. מופקר לעצמו, הוא היה מת בעניו לפני שהכיר את צרכיו. מתלוננים על מצב הילדות, ולא רואים שהמין האנושי היה נכרת לולא התחיל האדם את דרכו כילד. אנחנו נולדים חלשים וזקוקים לכוח; נולדים חסרי כול וזקוקים לעזרה; נולדים טיפשים וזקוקים לכושר שיפוט. כל מה שאין לנו בלידתנו ושנזקק לו כשנהיה גדולים, את כל זה נותן לנו החינוך. החינוך הזה בא לנו מן הטבע, או מן האדם, או מן הדברים. ההתפתחות הפנימית של כשרינו ואיברינו היא חינוך הטבע; השימוש שמלמדים אותנו לעשות בהתפתחות הזאת הוא חינוך האדם; ומה שקונה ניסיוננו עצמו ביחס לדברים שמשפיעים עלינו, זה חינוך הדברים. כל אחד מאיתנו, אם כן, מתעצב בידי שלושה מיני מורים. התלמיד שבו שיעוריהם השונים נוגדים זה את זה חונך חינוך רע ולא יהיה מעולם בהסכמה עם עצמו; זה שבו הם נופלים כולם על אותן נקודות ומכוונים לאותן תכליות, הוא לבדו הולך אל מטרתו וחי בעקיבות. הוא לבדו חונך כראוי. והנה, מבין שלושת מיני החינוך האלה, חינוך הטבע אינו תלוי בנו כלל; חינוך הדברים תלוי בנו רק בבחינות מסוימות. חינוך האדם הוא היחיד שאנחנו שולטים בו באמת, וגם בו אנחנו שולטים רק על דרך ההנחה: כי מי יכול לקוות לכוון כליל את דבריהם ואת מעשיהם של כל הסובבים ילד? מרגע שהחינוך הוא אומנות, הצלחתו כמעט בלתי אפשרית, שהרי שיתוף הפעולה הדרוש להצלחה אינו תלוי באיש. כל מה שאפשר לעשות בכוח מאמץ הוא להתקרב יותר או פחות אל התכלית, אבל כדי להגיע אליה צריך מזל. ומהי התכלית הזאת? היא תכלית הטבע עצמו, וזה הוכח כרגע. מכיוון ששיתוף הפעולה בין שלושת מיני החינוך הכרחי לשלמותם, יש לכוון את שני מיני החינוך שבידינו אל זה שאין לנו שליטה בו. אבל אפשר שהמילה טבע נושאת משמעות מעורפלת מדי, וצריך לנסות לקבוע אותה כאן. הטבע, אומרים לנו, כל כולו הרגל. ומה פירוש הדבר? האם אין הרגלים שקונים אותם רק בכפייה ושאינם מחניקים את הטבע לעולם? כזה הוא, למשל, ההרגל של צמחים שמונעים מהם לגדול כלפי מעלה. צמח שמשתחרר שומר על הנטייה שהכריחו אותו לקבל, אבל הלשד לא שינה בשל כך את כיוונו המקורי, ואם הצמח ממשיך לצמוח, המשכו חוזר להיות אנכי. וכך גם נטיותיהם של בני האדם. כל זמן שנשארים באותו מצב אפשר לשמור על הנטיות שנובעות מן ההרגל ושהן הפחות טבעיות לנו, אבל ברגע שהמצב משתנה ההרגל חדל והטבעי חוזר. החינוך, ללא ספק, כל כולו הרגל. ובכל זאת, האם אין אנשים ששוכחים ומאבדים את חינוכם ואחרים ששומרים עליו? מניין בא ההבדל הזה? אם צריך לצמצם את השם טבע להרגלים שמתאימים לטבע, אפשר לחסוך מעצמנו את הבליל הזה. אנחנו נולדים יצורים חשים, ומרגע לידתנו הדברים הסובבים אותנו משפיעים עלינו בדרכים שונות. מרגע שאנחנו מודעים, אם אפשר לומר כך, לתחושותינו, אנחנו נוטים לחפש את הדברים שמחוללים אותן או לברוח מהם: בתחילה לפי שהתחושות נעימות לנו או לא נעימות, אחר כך לפי ההתאמה או אי ההתאמה שאנחנו מוצאים בינינו ובין הדברים האלה, ולבסוף לפי השיפוט שאנחנו מחילים עליהם על פי מושג האושר או השלמות שהתבונה נותנת לנו. הנטיות האלה מתרחבות ומתחזקות ככל שאנחנו נעשים חשים יותר ונאורים יותר, אבל ההרגלים כובלים אותן, והדעות משנות אותן יותר או פחות. לפני השינוי הזה הן מה שאני קורא לו הטבע שבנו. אל הנטיות הראשוניות האלה צריך היה לייחס את הכול, וזה היה אפשרי אילו היו שלושת מיני החינוך שלנו רק שונים זה מזה. אבל מה עושים כשהם הפוכים? כשבמקום לחנך אדם למען עצמו רוצים לחנך אותו למען האחרים? אז אין אפשרות להתאמה. כשאדם נאלץ להילחם בטבע או במוסדות החברתיים, עליו לבחור: לעשות אדם או לעשות אזרח. אי אפשר לעשות את שניהם בבת אחת. כל חברה חלקית, כשהיא מצומצמת ומלוכדת, מתנכרת לחברה הגדולה. כל פטריוט קשה אל הזרים: הם רק בני אדם, ובעיניו הם אינם כלום. החיסרון הזה הוא בלתי נמנע, אבל הוא קטן. העיקר הוא להיות טוב אל האנשים שאיתם חיים. בחוץ היה הספרטני שאפתן, קמצן ועוול, אבל בתוך חומותיו שלטו ההסתלקות מן האינטרס האישי, הצדק וההרמוניה. הישמרו מאותם קוסמופוליטים שמחפשים למרחוק בספריהם חובות שהם מבזים לקיים סביבם. יש פילוסוף שאוהב את הטטרים כדי להיפטר מן החובה לאהוב את שכניו. האדם הטבעי (‎homme naturel‎) הוא הכול לעצמו; הוא היחידה המספרית, השלם המוחלט, ואין לו יחס אלא לעצמו או לבן מינו. האדם האזרחי הוא יחידה שברית בלבד, תלויה במכנה, וערכה ביחסה אל השלם, שהוא הגוף החברתי. המוסדות החברתיים הטובים הם אלה שיודעים להוציא את האדם מטבעו בצורה הטובה ביותר, לשלול ממנו את קיומו המוחלט ולתת לו במקומו קיום יחסי, ולהעביר את האני אל תוך היחידה המשותפת, עד שכל יחיד לא יחשוב את עצמו עוד לאחד אלא לחלק מן היחידה, ולא יחוש עוד אלא בתוך השלם. אזרח רומי לא היה קאיוס ולא לוקיוס; הוא היה רומאי, והוא אהב את מולדתו עד כדי הדרת עצמו. רגולוס טען שהוא קרתגי, שכן נעשה קניין אדוניו. מתוקף היותו זר סירב לשבת בסנאט של רומא, והיה צריך שקרתגי יצווה עליו לעשות זאת. הוא התמרמר על כך שרצו להציל את חייו. הוא ניצח, וחזר בניצחון כדי למות בייסורים. לכל זה אין קשר רב, כך נראה לי, לבני האדם שאנחנו מכירים. פדרטוס הספרטני מציג את עצמו כמועמד למועצת שלוש המאות, ונדחה. הוא חוזר לביתו שמח וטוב לב על שנמצאו בספרטה שלוש מאות אנשים טובים ממנו. אני מניח שההפגנה הזאת הייתה כנה, ויש יסוד להאמין שכך היה. הנה האזרח. לאישה אחת מספרטה היו חמישה בנים בצבא, והיא חיכתה לידיעות מן הקרב. מגיע הילוטי; היא שואלת אותו בחרדה. חמשת בניך נהרגו. עבד שפל, זאת שאלתי אותך? ניצחנו בקרב! האֵם רצה אל המקדש ומודה לאלים. הנה האזרחית. מי שרוצה לשמור בסדר האזרחי על ראשוניותם של רגשות הטבע אינו יודע מה הוא רוצה. לעולם בסתירה עם עצמו, לעולם מיטלטל בין נטיותיו ובין חובותיו, הוא לא יהיה מעולם לא אדם ולא אזרח; הוא לא יהיה טוב לא לעצמו ולא לאחרים. הוא יהיה אחד מאותם בני אדם של ימינו: צרפתי, אנגלי, בורגני. הוא לא יהיה שום דבר. כדי להיות משהו, כדי להיות מה שאתה ואחד תמיד, צריך לעשות כפי שאתה מדבר; צריך להיות מוכרע תמיד בדבר הדרך שיש לבחור, לבחור בה בגלוי וללכת בה עד הסוף. אני מחכה שיראו לי את הפלא הזה, כדי שאדע אם הוא אדם או אזרח, או איך הוא מצליח להיות שניהם בבת אחת. מן התכליות האלה, שהן בהכרח הפוכות, באות שתי צורות חינוך נוגדות: האחת ציבורית ומשותפת, האחרת פרטית וביתית. אתם רוצים לקבל מושג על החינוך הציבורי? קראו את "המדינה" של אפלטון. אין זה חיבור בפוליטיקה, כמחשבתם של אלה ששופטים ספרים רק לפי שמם. זה החיבור היפה ביותר על חינוך שנכתב מעודו. כשרוצים לשלח דבר אל ארץ הדמיונות, מזכירים את משטר החינוך של אפלטון. אילו ליקורגוס היה מניח את משטרו בכתב בלבד, הייתי מוצא אותו דמיוני בהרבה. אפלטון רק טיהר את לב האדם; ליקורגוס הוציא אותו מטבעו. החינוך הציבורי שוב אינו קיים ואינו יכול להתקיים, מפני שבמקום שאין בו עוד מולדת אין יכולים להיות אזרחים. שתי המילים האלה, מולדת ואזרח, צריכות להימחק מן הלשונות המודרניות. אני יודע היטב את הטעם לכך, אבל אינני רוצה לאמרו; הוא אינו נוגע לנושא שלי. את המוסדות המגוחכים שקוראים להם קולז'ים אינני רואה כחינוך ציבורי. גם את החינוך של החברה אינני מביא בחשבון, מפני שחינוך זה מכוון לשתי תכליות סותרות ומחטיא את שתיהן. הוא כשר רק לעשות בני אדם כפולי פנים, שתמיד נראה כאילו הם מייחסים הכול לאחרים ולעולם אינם מייחסים דבר אלא לעצמם בלבד. ומכיוון שההפגנות האלה משותפות לכולם, אין הן מוליכות שולל איש. כל המאמץ הזה לשווא. מן הסתירות האלה נולדת הסתירה שאנחנו חשים בתוכנו בלי הרף. הטבע והאדם מושכים אותנו בדרכים נוגדות, ומכיוון שאנחנו נאלצים להתחלק בין הדחפים השונים האלה, אנחנו הולכים בדרך מורכבת שאינה מובילה אותנו לא לתכלית האחת ולא לאחרת. כך, מתנגשים ומיטלטלים כל ימי חיינו, אנחנו מסיימים אותם בלי שהצלחנו להשלים עם עצמנו ובלי שהיינו טובים לא לעצמנו ולא לאחרים. נותר אם כן החינוך הביתי, או חינוך הטבע. אבל מה יהיה לאחרים אדם שחונך למען עצמו בלבד? אם אפשר היה לאחד את התכלית הכפולה שהעמדנו לעצמנו לתכלית אחת, ביטול הסתירות שבאדם היה מסיר מכשול גדול מדרכו אל האושר. כדי לשפוט בזה היה צריך לראות אותו מעוצב עד תום; היה צריך לצפות בנטיותיו, לראות את התקדמותו, לעקוב אחרי מהלכו; במילה אחת, היה צריך להכיר את האדם הטבעי. אני מאמין שהקורא בכתב הזה יעשה כמה צעדים בחקירה הזאת. וכדי לעצב את האדם הנדיר הזה, מה עלינו לעשות? הרבה, ללא ספק: למנוע שייעשה דבר. כשצריך רק להפליג נגד הרוח, מתמרנים; אבל אם הים סוער ורוצים לעמוד במקום, צריך להטיל עוגן. היזהר, נווט צעיר, שהכבל שלך לא ישתחרר ושהעוגן לא יחרוש את הקרקעית, שלא תסחף הספינה בלי שתשים לב. בסדר החברתי, שבו כל המקומות מסומנים, כל אחד צריך להתחנך למקומו. אם יחיד שעוצב למקומו יוצא ממנו, הוא אינו כשר עוד לשום דבר. החינוך מועיל רק במידה שבה המזל מתיישב עם הייעוד שההורים קבעו; בכל מקרה אחר הוא מזיק לתלמיד, ולו רק מחמת הדעות הקדומות שנטע בו. במצרים, שבה היה הבן חייב לאמץ את מעמד אביו, הייתה לחינוך לפחות תכלית בטוחה; אבל אצלנו, שבה רק הדרגות נשארות קבועות ובני האדם מחליפים אותן בלי הרף, אין איש יודע אם בחנכו את בנו לדרגתו שלו אינו עובד נגדו. בסדר הטבעי, מכיוון שכל בני האדם שווים, ייעודם המשותף הוא להיות אדם, ומי שחונך כראוי לייעוד הזה לא יוכל למלא בצורה רעה את הייעודים הנגזרים ממנו. אם ייעדו את תלמידי לחרב, לכנסייה או לעריכת דין, אין הדבר חשוב לי. לפני הייעוד שההורים קבעו, הטבע קורא לו לחיים האנושיים. לחיות, זה המקצוע שאני רוצה ללמד אותו. ביוצאו מידי, אני מסכים, הוא לא יהיה לא שופט, לא חייל ולא כוהן; הוא יהיה קודם כול אדם. כל מה שאדם צריך להיות הוא יידע להיות בשעת הצורך, לא פחות מכל אדם אחר, ולא יועיל למזל להזיז אותו ממקומו: הוא יהיה תמיד במקומו. ‎Occupavi te‎, ‎fortuna‎, ‎atque cepi‎ : ‎omnesque aditus tuos interclusi‎, ‎ut ad me aspirare non posses‎ [הקדמתי אותך, מזל, ולכדתי אותך; סתמתי את כל נתיביך, כדי שלא תוכל להגיע אליי]. הלימוד האמיתי שלנו הוא לימוד מצב האדם. מי שבינינו יודע לשאת הכי טוב את הטוב ואת הרע שבחיים האלה הוא לטעמי המחונך ביותר. מכאן נובע שהחינוך האמיתי מצוי פחות בכללים ויותר בתרגול. אנחנו מתחילים ללמוד כשאנחנו מתחילים לחיות; חינוכנו מתחיל איתנו; המלמד הראשון שלנו הוא המינקת. ואכן, המילה חינוך נשאה אצל הקדמונים משמעות אחרת מזו שאנחנו נותנים לה היום: היא הייתה מורה על הזנה. ‎Educit obstetrix‎, אומר וארו, ‎educat nutrix‎, ‎instituit pœdagogus‎, ‎docet magister‎ [המיילדת מוציאה לאוויר העולם, המינקת מזינה, הפדגוג מדריך, המורה מלמד]. כך החינוך, ההדרכה וההוראה הם שלושה דברים שונים בתכליתם כשם ששונים האומנת, המלמד והמורה. אבל ההבחנות האלה אינן מובנות כראוי, וכדי שהילד יובל כראוי עליו ללכת אחרי מדריך אחד בלבד. עלינו אם כן להרחיב את מבטנו ולראות בתלמיד שלנו את האדם המופשט, את האדם החשוף לכל תאונות החיים האנושיים. אילו נולדו האנשים קשורים לאדמתה של ארץ אחת, אילו נמשכה אותה עונה לאורך כל השנה, אילו היה כל אדם מחזיק בהונו באופן שלא יוכל לעולם לשנותו, היה הנוהג המקובל טוב מבחינות מסוימות: הילד שחונך לקראת מעמדו, ושלא יצא ממנו לעולם, לא היה יכול להיחשף לקשייו של מעמד אחר. אבל לנוכח התנודתיות של ענייני אדם, לנוכח הרוח הנרגשת והתזזיתית של המאה הזאת, שמהפכת הכול מדור לדור, האם אפשר להעלות על הדעת שיטה חסרת שחר יותר מלחנך ילד כאילו לא יהיה עליו לצאת מחדרו לעולם, כאילו יהיה מוקף תמיד במשרתיו? אם יעשה האומלל צעד אחד על פני האדמה, אם ירד מדרגה אחת, אבוד הוא. זה אינו מלמד אותו לשאת את הכאב; זה מאלף אותו לחוש בו. חושבים רק על לשמור על הילד; זה לא די. צריך ללמד אותו לשמור על עצמו כשיהיה אדם, לשאת את מכות הגורל, לעמוד בפני העושר ובפני העוני, לחיות אם צריך בקרחוני איסלנד או על סלע מלטה הצורב. לשווא תנקטו אמצעי זהירות כדי שלא ימות; בכל זאת יהיה עליו למות. וגם אם מותו לא יהיה פרי טיפולכם, עדיין הוא טיפול שלא הובן כראוי. חשוב פחות למנוע ממנו למות, וחשוב יותר לגרום לו לחיות. לחיות אינו לנשום, אלא לפעול: לעשות שימוש באיברינו, בחושינו, בכוחותינו, בכל חלקינו שמעניקים לנו את ההרגשה שאנחנו קיימים. מי שחי הכי הרבה אינו מי שמנה את מספר השנים הגדול ביותר, אלא מי שחש את החיים במידה הגדולה ביותר. יש שנקבר בגיל מאה ומת כבר ביום שבו נולד. מוטב היה לו לרדת לקבר בנעוריו, אילו חי לפחות עד אז. כל חוכמתנו עשויה דעות קדומות של עבדים, וכל מנהגינו כל כולם שעבוד, מצר וכפייה. האדם המתורבת נולד, חי ומת בעבדות: כשהוא נולד תופרים אותו בחיתולים, כשהוא מת מסמרים אותו בארון; כל זמן שהוא נושא צורת אדם, מוסדותינו אוסרים אותו בשלשלאות. אומרים שמיילדות רבות טוענות שבלישת ראשם של הרכים הנולדים נותנת לו צורה נאותה יותר. ואנחנו מרשים זאת! כנראה ראשינו יצאו פגומים מידי יוצר הווייתנו: עלינו לעצב אותם מבחוץ בידי המיילדות ומבפנים בידי הפילוסופים. הקאריבים מאושרים מאיתנו פי אחד וחצי. "אך יצא הילד מרחם אמו, אך זכה בחופש להניע את גפיו ולפשוט אותן, וכבר נותנים לו כבלים חדשים. מחתלים אותו, משכיבים אותו כשראשו מקובע ורגליו מיושרות וידיו שמוטות לצדי גופו; הוא מוקף מטליות ותחבושות מכל סוג, שאינן מניחות לו לשנות את תנוחתו. אשריו אם לא הידקו אותו עד כדי כך שאינו יכול לנשום, ואם נזהרו להשכיב אותו על הצד כדי שהנוזלים שעליו להוציא מפיו יוכלו לנזול מעצמם, שהרי לא יהיה חופשי להסב את ראשו לצד ולהקל על יציאתם". הרך הנולד צריך לפשוט את גפיו ולהניע אותן כדי להוציא אותן מן הקיפאון שבו שהו זמן כה רב, מכורבלות בפקעת אחת. פושטים אותן, זה נכון, אבל מונעים מהן לזוז; משעבדים אפילו את הראש בכיסויי ראש. דומה שחוששים שייראה כאילו הוא חי. וכך הדחף של חלקיו הפנימיים של גוף השואף לגדול נתקל במכשול שאין להתגבר עליו דווקא בתנועות שהוא דורש ממנו. הילד מתאמץ בלי הרף לשווא, והמאמץ מכלה את כוחותיו או מעכב את התפתחותם. בשק השפיר היה צר לו פחות, מעיק עליו פחות ולחוץ פחות משהוא בחיתוליו. אני לא רואה מה הועיל לו להיוולד. חוסר התנועה והכפייה שבהם מחזיקים את גפיו של הילד מוכרחים להפריע למחזור הדם ולמחזור הליחות, למנוע מן הילד להתחזק ולגדול, ולקלקל את מבנה גופו. במקומות שבהם אין נוהגים באמצעי הזהירות המופרזים האלה, כל האנשים גבוהים, חזקים ובנויים כהלכה. הארצות שבהן מחתלים את הילדים הן הארצות השוקקות גיבנים, פיסחים, עקומי רגליים, קשויי מפרקים, חולי רככת ובעלי מום מכל סוג. מחשש שהגוף יתעוות בשל תנועות חופשיות, ממהרים לעוות אותו במכבש. היו משתקים אותם בחפץ לב כדי שלא ייפגעו. האם כפייה אכזרית כל כך יכולה שלא להשפיע על מצב רוחם ועל מזגם? הרגש הראשון שלהם הוא רגש של כאב ושל סבל: בכל התנועות שהם זקוקים להן הם מוצאים רק מכשולים. אומללים מפושע בכבלים, הם מתאמצים לשווא, מתרגזים וצועקים. הקולות הראשונים שלהם, אתם אומרים, הם בכי? אין פלא: אתם מסכלים את רצונם מרגע שנולדו; המתנות הראשונות שהם מקבלים מכם הן שלשלאות; היחס הראשון שהם חווים הוא ייסורים. כשאין להם דבר חופשי מלבד הקול, איך לא ישתמשו בו כדי להתלונן? הם צועקים מן הרע שאתם עושים להם. אילו כבלו גם אתכם כך, הייתם צועקים חזק יותר מהם. מניין בא המנהג הנטול תבונה הזה? ממנהג המנוגד לטבע. מן היום שהאמהות, בבוזן לחובתן הראשונה, לא רצו עוד להניק את ילדיהן, נאלצו למסור אותם לידי נשים שכירות. ואלה, שנעשו כך אמהות לילדים זרים שהטבע לא אמר להן עליהם דבר, חיפשו רק איך לחסוך מעצמן טרחה. ילד חופשי היה מצריך השגחה בלי הרף, אבל כשהוא קשור היטב מניחים אותו בפינה ולא מתעניינים בצעקותיו. ובלבד שלא יהיו הוכחות להזנחתה של המינקת, ובלבד שהיונק לא ישבור יד או רגל, מה זה חשוב אם ימות או יישאר נכה כל ימיו? משמרים את גפיו על חשבון גופו, ויקרה מה שיקרה, המינקת פטורה מאשמה. האמהות המתוקות האלה, שנפטרו מילדיהן ומתמסרות בשמחה לשעשועי העיר, האם הן יודעות בכלל איזה יחס מקבל הילד בחיתוליו שם בכפר? בכל טרדה קטנה תולים אותו על מסמר כצרור סמרטוטים, ובזמן שהמינקת עוסקת בענייניה בלי למהר, האומלל נשאר תלוי כך כצלוב. לכל מי שנמצא במצב הזה היו פנים סגולות: החזה היה לחוץ מאוד ולא הניח לדם לזרום, והדם עלה אל הראש. חשבו שהחולה שקט מאוד, מפני שלא היה בו כוח לצעוק. אני לא יודע כמה שעות יכול ילד להישאר במצב הזה בלי לאבד את חייו, אבל אני מפקפק שהדבר יכול להימשך זמן רב. הנה, אני סבור, אחת הנוחויות הגדולות של החיתול. טוענים שילדים חופשיים עלולים לתפוס תנוחות רעות ולעשות תנועות שיזיקו למבנה הנכון של גפיהם. זה אחד מאותם נימוקים ריקים של חוכמתנו המדומה, שאף ניסיון מעולם לא אישר אותם. מכל המון הילדים שאצל עמים נבונים מאיתנו גדלים בחופש מלא של גפיהם, אין רואים אפילו אחד שנפגע או נעשה בעל מום. הם אינם מסוגלים לתת לתנועותיהם את העוצמה שתהפוך אותן למסוכנות, וכשהם תופסים תנוחה מאולצת, הכאב מזהיר אותם מהר לשנות אותה. עוד לא עלה בדעתנו לחתל את גורי הכלבים או את גורי החתולים. האם רואים שההזנחה הזאת מסבה להם איזה נזק? ילדים כבדים יותר, מסכים; אבל ביחס לכך הם גם חלשים יותר. בקושי הם מצליחים לזוז, אז איך ייפגעו? אם ישכיבו אותם על הגב, הם ימותו בתנוחה הזאת, כמו הצב, בלי שיוכלו לעולם להתהפך. לא דיין שחדלו להניק את ילדיהן, הנשים חדלות לרצות ללדת אותם. זו תוצאה טבעית. משעה שמעמד האם נעשה מכביד, מוצאים מהר דרך להיפטר ממנו לגמרי. רוצים לעשות מלאכה חסרת תועלת כדי להתחיל בה שוב ושוב, והמשיכה שניתנה כדי להרבות את המין מופנית לרעתו. המנהג הזה, בתוספת שאר סיבות הדלדול, מבשר לנו את גורלה הקרוב של אירופה. המדעים, האמנויות, הפילוסופיה והמידות שהיא מולידה לא יאחרו להפוך אותה למדבר. היא תאוכלס בחיות פרא, ותושביה לא ישתנו בהרבה. ראיתי לפעמים את התרגיל הקטן של נשים צעירות שמעמידות פנים שהן רוצות להניק את ילדיהן. הן יודעות לגרום לכך שילחצו עליהן לזנוח את הגחמה הזאת: בעורמה הן מערבות בעניין את הבעלים, את הרופאים ובעיקר את האמהות. בעל שיעז להסכים שאשתו תניק את ילדה יהיה אדם אבוד. יעשו ממנו רוצח שרוצה להיפטר ממנה. בעלים נבונים, יש להקריב את אהבת האב על מזבח השלום. אשריכם שבכפר נמצאות נשים מרוסנות יותר מנשותיכם! ואשריכם שבעתיים אם הזמן שנשותיכם מרוויחות אינו מיועד לאחרים מלבדכם! חובתן של הנשים אינה מוטלת בספק, אבל יש מתדיינים אם, משעה שהן בזות לה, אין זה הבדל לילדים אם יינקו מחלבן או מחלב של אחרת. אני רואה את השאלה הזאת, שהרופאים הם שופטיה, כמוכרעת לפי משאלתן של הנשים. ומצדי, הייתי סבור גם אני שמוטב שהילד יינק חלב של מינקת בריאה מחלבה של אם מקולקלת, אילו היה עליו לחשוש מרעה חדשה מאותו הדם עצמו שממנו נוצר. אבל האם יש לבחון את השאלה רק מצדה הגופני? האם הילד זקוק פחות לטיפולה של אם מאשר לשדיה? נשים אחרות, ואפילו חיות, יוכלו לתת לו את החלב שהיא מונעת ממנו; לדאגה האימהית אין תחליף. מי שמניקה את ילדה של אחרת במקום את ילדה שלה היא אם רעה, ואיך תהיה מינקת טובה? היא תוכל להיות כזאת, אבל לאט, ויהיה צורך שההרגל ישנה את הטבע. והילד המוזנח יספיק למות מאה פעמים לפני שמינקתו תחוש כלפיו רוך של אם. דווקא מן היתרון הזה נובע חיסרון שדי בו לבדו כדי לשלול מכל אישה בעלת לב את העוז למסור את ילדה להנקה אצל אחרת: והוא שהיא חולקת את זכות האם, או נכון יותר, מעבירה אותה לאחרת; שהיא רואה את ילדה אוהב אישה אחרת כמוה ואף יותר ממנה; שהיא חשה שהרוך שהוא שומר לאמו שלו הוא חסד, ושהרוך שיש לו לאמו המאמצת הוא חובה. שהרי במקום שבו מצאתי טיפול של אם, האין אני חייב מסירות של בן? הדרך שבה מתקנים את החיסרון הזה היא להחדיר לילדים בוז למינקות שלהם, בכך שמתייחסים אליהן כאל שפחות לכל דבר. כשתם שירותן, לוקחים את הילד או משלחים את המינקת. מרוב שמקבלים אותה ברוע, גורמים לה להימנע מלבוא לראות את יונקה. כעבור כמה שנים הוא כבר לא רואה אותה ולא מכיר אותה. האם שסבורה שהיא באה במקומה ושהיא מתקנת את הזנחתה באכזריותה, טועה. במקום לעשות מיונק שנתלש מטבעו בן רך לב, היא מאלפת אותו לכפיות טובה. היא מלמדת אותו לבוז יום אחד לזו שנתנה לו את החיים, כשם שבז לזו שהניקה אותו מחלבה. כמה הייתי מכביר דברים בנקודה הזאת, אלמלא היה כה מדכא לחזור לשווא על נושאים מועילים! הדבר הזה קשור ליותר דברים משחושבים. אתם רוצים להחזיר כל אחד לחובותיו הראשונות? התחילו באמהות. תשתוממו לראות אילו שינויים תחוללו. הכול נובע בזה אחר זה מן הקלקול הראשון הזה: הסדר המוסרי כולו משתבש; הטבעי כבה בכל הלבבות; בתוך הבתים האוויר נעשה פחות חי; המחזה הנוגע ללב של משפחה שזה עתה נולדה שוב אינו קושר אליו את הבעלים ואינו מחייב עוד זרים לנהוג בכבוד; מכבדים פחות אם שאין רואים את ילדיה; אין עוד ישיבת קבע במשפחות; ההרגל שוב אינו מחזק את קשרי הדם; אין עוד אבות ולא אמהות ולא ילדים ולא אחים ולא אחיות. כולם כמעט שאינם מכירים זה את זה, אז איך יאהבו זה את זה? כל אחד חושב רק על עצמו. כשהבית כולו בדידות עצובה, אין מנוס מללכת ולהתבדר במקום אחר. אבל שיסכימו האמהות להניק את ילדיהן, והמידות יתוקנו מעצמן, רגשות הטבע יתעוררו בכל הלבבות, המדינה תתאכלס מחדש. הנקודה הראשונה הזאת, היא לבדה, תחבר הכול יחד. המשיכה שבחיי הבית היא הסם הנגדי הטוב ביותר למידות הרעות. הטרדה שבילדים, שנחשבת למעיקה, נעשית נעימה. היא הופכת את האב ואת האם לנחוצים יותר וליקרים יותר זה לזה, והיא מהדקת ביניהם את קשר הנישואים. כשהמשפחה חיה ושוקקת, מלאכות הבית הן העיסוק היקר ביותר לאישה והשעשוע המתוק ביותר לבעל. וכך מתיקון העוול האחד הזה תנבע עד מהרה רפורמה כללית, ועד מהרה יחזור הטבע לכל זכויותיו. רק תשובנה הנשים להיות אמהות, ועד מהרה ישובו הגברים להיות אבות ובעלים. דברים מיותרים! אפילו השיעמום מתענוגות החברה אינו מחזיר לעולם לתענוגות ההם. הנשים חדלו להיות אמהות; הן לא תהיינה עוד; הן לא רוצות עוד להיות. ואפילו היו רוצות, בקושי היו יכולות. עכשיו, כשהמנהג ההפוך מושרש, כל אחת תצטרך להיאבק בהתנגדותן של כל הנשים שסביבה, שחברו יחד נגד דוגמה שהאחת לא נתנה והאחרות לא רוצות ללכת בעקבותיה. ואף על פי כן נמצאות עוד לפעמים צעירות בעלות טבע טוב, שמעיזות בעניין הזה לעמוד נגד שלטון האופנה ונגד צעקות בנות מינן, ומקיימות בגבורה ישרה את החובה המתוקה כל כך שהטבע מטיל עליהן. מי ייתן וירבה מספרן בכוח המשיכה של הטובות המיועדות למי שמתמסרות לכך! בהסתמך על מסקנות שההסקה הפשוטה ביותר מניבה, ועל תצפיות שמעולם לא ראיתי שהופרכו, אני מעז להבטיח לאמהות הראויות האלה מסירות איתנה וקבועה מצד בעליהן, רוך בן אמיתי מצד ילדיהן, הערכה וכבוד מן הציבור, לידות קלות בלי תאונה ובלי סיבוכים, בריאות חזקה ועמידה, ולבסוף את העונג לראות יום אחד את בנותיהן הולכות בעקבותיהן ומובאות כדוגמה לבנותיהן של אחרות. אין אם, אין ילד. החובות שביניהם הדדיות, ואם צד אחד ממלא אותן ברישול, הצד האחר יזניח אותן. על הילד לאהוב את אמו לפני שהוא יודע שזו חובתו. אם קול הדם אינו מתחזק בכוח ההרגל והטיפול, הוא דועך בשנים הראשונות, והלב מת, אם אפשר לומר כך, עוד לפני שנולד. כך, מן הצעדים הראשונים, אנחנו כבר מחוץ לטבע. יוצאים ממנו גם בדרך הנגדית: כשאישה, במקום להזניח את חובות האם, מגזימה בהן; כשהיא עושה מילדה אליל; כשהיא מגדילה את חולשתו ומזינה אותה כדי שלא יחוש בה; וכשבתקווה לחלץ אותו מחוקי הטבע היא מרחיקה ממנו כל פגיעה מכאיבה, בלי לחשוב כמה תאונות וכמה סכנות היא מערימה על ראשו בעתיד הרחוק בשל אי נוחות שהיא חוסכת ממנו לרגע אחד, וכמה אכזרית הזהירות הזאת, שמאריכה את חולשת הילדות אל תוך עמלם של אנשים בוגרים. תטיס, מספרת האגדה, טבלה את בנה במימי הסטיקס כדי לעשות אותו בלתי פגיע. האלגוריה הזאת יפה וברורה. האמהות האכזריות שאני מדבר עליהן נוהגות אחרת: מרוב שהן טובלות את ילדיהן בפינוק, הן מכינות אותם לסבל, הן פותחות את נקבוביותיהם לפגעים מכל מין, ואין ספק שיהיו להם לטרף כשיגדלו. התבוננו בטבע וצאו בדרך שהוא מתווה לכם. הוא מאמן את הילדים בלי הרף; הוא מקשיח את מזגם במבחנים מכל סוג; הוא מלמד אותם מוקדם מהו עמל ומהו כאב. השיניים הבוקעות מעלות בהם חום; התקפי מעיים חדים מביאים עליהם פרכוסים; שיעולים ממושכים חונקים אותם; תולעים מייסרות אותם; עודף הדם מקלקל את דמם; שמרים שונים מתססים בו וגורמים פריחות מסוכנות. כמעט כל הגיל הרך הוא חולי וסכנה: מחצית הילדים הנולדים מתים לפני גיל שמונה. משעברו המבחנים, הילד יצא מהם מחוזק, ומשעה שהוא יכול להשתמש בחיים, יסודם נעשה מובטח יותר. זה כללו של הטבע. מדוע אתם מתנגדים לו? האינכם רואים שבעודכם סבורים שאתם מתקנים אותו, אתם הורסים את מעשהו ומונעים את פעולת טיפולו? לעשות מבחוץ את מה שהוא עושה מבפנים, זה בעיניכם להכפיל את הסכנה; ולהפך, בכך מפזרים אותה ומתישים אותה. הניסיון מלמד שבקרב ילדים שגודלו בעדינות התמותה גדולה אף יותר. כל עוד אין חורגים ממידת כוחותיהם, הסיכון שבהפעלתם קטן מן הסיכון שבחיסכון בהם. אמנו אותם אפוא לפגיעות שיהיה עליהם לשאת ביום מן הימים. הקשיחו את גופם נגד פגעי העונות, האקלימים והיסודות; נגד הרעב, הצמא והעייפות; טבלו אותם במי הסטיקס. לפני שהגוף קונה לו הרגל, אפשר להקנות לו בלי סכנה כל הרגל שרוצים; אבל משהתייצב, כל שינוי נעשה מסוכן לו. ילד יעמוד בשינויים שמבוגר לא יעמוד בהם: סיביו, רכים וגמישים, מקבלים בלי מאמץ את הצורה שנותנים להם; סיביו של המבוגר, שהוקשחו, אינם משנים עוד את הצורה שקיבלו אלא בכוח. אפשר אפוא לעשות ילד לחסון בלי לסכן את חייו ואת בריאותו; ואפילו היה בכך סיכון, גם אז אין להתלבט. שכן אלה סיכונים שאינם נפרדים מחיי האדם, ומה טוב יותר מלהשליך אותם על אותו פרק בחיים שבו הם מזיקים פחות מכול? ילד נעשה יקר יותר ככל שהוא מתבגר. לערכו כאדם מתווסף ערכו של הטיפול שהושקע בו; לאובדן חייו מתווספת בו ההרגשה של המוות. לכן, כשדואגים לשמירת חייו, יש לחשוב קודם כול על העתיד; יש לחשל אותו נגד פגעי הנעורים לפני שיגיע אליהם. שאם ערכם של החיים עולה עד הגיל שבו הם נעשים מועילים, איזו שטות היא לחסוך מן הילדות כמה מכאובים ולהרבות אותם בגיל התבונה? האם אלה שיעוריו של המורה? גורלו של האדם הוא לסבול בכל עת. אפילו הדאגה לשמירת חייו כרוכה בעמל. אשרי מי שבילדותו אינו מכיר אלא מכאובים גופניים! מכאובים אכזריים פחות, מכאיבים פחות מן האחרים, ולעתים רחוקות בהרבה מהם הם מביאים אותנו לוותר על החיים. אין מתאבדים מכאבי השיגדון; כמעט רק כאבי הנפש מולידים ייאוש. אנחנו מרחמים על גורל הילדות, ועל גורלנו שלנו היה ראוי לרחם. המכאובים הגדולים שלנו באים לנו מאיתנו. ילד נולד וצועק; ילדותו הראשונה עוברת בבכי. פעם מנענעים אותו ומחניפים לו כדי להרגיעו, פעם מאיימים עליו ומכים אותו כדי להשתיקו. או שאנחנו עושים מה שנראה לו, או שאנחנו דורשים ממנו מה שנראה לנו; או שאנחנו נכפפים לגחמותיו, או שאנחנו כופפים אותו לגחמותינו. אין דרך אמצע: או שהוא נותן פקודות או שהוא מקבל אותן. כך מושגיו הראשונים הם שלטון ועבדות. לפני שהוא יודע לדבר הוא מצווה; לפני שהוא יכול לפעול הוא מציית; ולפעמים מענישים אותו לפני שהוא מסוגל להכיר את חטאיו, או נכון יותר, לפני שהוא מסוגל לחטוא. כך יוצקים מוקדם אל לבו הצעיר את היצרים שאחר כך תולים אותם בטבע, ואחרי שטרחנו לעשות אותו רע, אנחנו מתלוננים שהוא כזה. ילד מעביר שש או שבע שנים בדרך הזאת בידי הנשים, קרבן לגחמתן ולגחמתו שלו. ואחרי שלימדו אותו זה וזה, כלומר אחרי שהעמיסו על זיכרונו מילים שאינו יכול להבין או דברים שאין לו בהם שום תועלת; אחרי שחנקו את הטבעי שבו ביצרים שהולידו בו, מעבירים את היצור המלאכותי הזה לידיו של מלמד, והוא משלים את פיתוח הנבטים המלאכותיים שהוא מוצא כבר מגובשים, ומלמד אותו הכול חוץ מלהכיר את עצמו, חוץ מלהפיק תועלת מעצמו, חוץ מלדעת לחיות ולעשות את עצמו מאושר. ולבסוף, כשהילד הזה, עבד ועריץ בעת ובעונה אחת, מלא ידע וחסר שכל ישר, רפה גוף ורפה נפש במידה שווה, מושלך אל העולם, ובהציגו שם את אי כשרונו, את גאוותו ואת כל מידותיו הרעות, הוא מביא את הרואים לקונן על אומללותו ועל שחיתותו של המין האנושי. אבל טועים: זה האדם של גחמותינו, והאדם של הטבע עשוי אחרת. רוצים אפוא שישמור על צורתו המקורית? שמרו עליה מן הרגע שהוא בא לעולם. ברגע שהוא נולד, קחו אותו לרשותכם ואל תעזבו אותו עד שיהיה איש; בלי זה לא תצליחו לעולם. כשם שהמינקת האמיתית היא האם, כך המלמד האמיתי הוא האב. שיתאמו ביניהם בסדר תפקידיהם כמו גם בשיטתם, ושמידי האחד יעבור הילד לידי האחר. אב נבון ומוגבל יחנך אותו טוב יותר מן המורה המוכשר ביותר בעולם, שכן המסירות ממלאת את מקום הכישרון טוב יותר משהכישרון ממלא את מקום המסירות. אבל העסקים, המשרות, החובות... אה, החובות! האחרונה שבהן, מן הסתם, היא חובת האב? אין להתפלא שאדם שאשתו בזה להניק את פרי איחודם בז מצדו לחנך אותו. אין תמונה מקסימה מתמונת המשפחה, אבל קו אחד שהוחטא מעוות את כל האחרים. אם בריאותה של האם חלשה מכדי שתהיה מינקת, יהיו לאב עסקים רבים מכדי שיהיה מלמד. הילדים, שהורחקו ופוזרו בפנסיונים, במנזרים ובבתי ספר, ייקחו את אהבת בית אביהם למקום אחר, או נכון יותר, יחזירו אל הבית את ההרגל לא להיקשר לשום דבר. האחים והאחיות כמעט שלא יכירו זה את זה. כשכולם יתאספו באירוע חגיגי, אפשר שיהיו מנומסים מאוד זה אל זה; הם יתייחסו זה לזה כזרים. משאין עוד קרבה בין בני המשפחה, משחברת המשפחה אינה עוד מתיקות החיים, אין מנוס מלהיעזר במידות מקולקלות כדי למלא את מקומה. מי הוא האדם הטיפש כל כך שאינו רואה את השרשרת שבכל זה?