כריכת הספר על אמנות המלחמה

עיון

על אמנות המלחמה

Dell'arte della guerra, 1521

ניקולו מקיאוולי·מתרגם: Textify.co.il

39 ₪

הספר נשלח לדוא"ל כקובץ PDF. אפשר לבקש גם EPUB לקריאה בקורא אלקטרוני.

על הספר

אפשר לקנות חיילים. אי אפשר לקנות את נאמנותם, וההבדל הזה קובע אם עיר נשארת חופשית.

גן בפירנצה, יום קיץ חם, סעודה שהסתיימה. חבורת צעירים מתיישבת בצל סביב פבריציו קולונה, קונדוטיירה ותיק ששב זה עתה מלומברדיה, ושואלת אותו איך בונים צבא. קולונה אינו משיב בעצות על קרבות. הוא פותח בהאשמה.

הטענה שבבסיס הספר פשוטה וחריפה: אין דבר מסוכן לעיר יותר מצבא שאינו שלה. שכיר חרב נאמן למי שמשלם, ובמלחמה ארוכה כדאי לו שהמלחמה לא תיגמר. מי שרוצה להיות חופשי חייב לחמש את אזרחיו, לאמן אותם, ולהחזיר לחיי הצבא את מה שהרומאים ידעו ואבד: משמעת, סדר, וכבוד למי שראוי לו. הצבא, כותב מקיאוולי, הוא הגג של הבית. בלי גג, כל שאר הסדרים הטובים נרטבים ומתפוררים, מקושטים ככל שיהיו.

למקיאוולי היו סיבות לדעת. ארבע עשרה שנים שירת במזכירות פירנצה, שכנע את העיר לוותר על שכירי החרב ולהקים מיליציה של אזרחיה, ובאוגוסט 1512 ראה את הצבא שהקים נשבר בפראטו. הרפובליקה נפלה, ובנובמבר הוא הודח ממשרתו. את הספר הזה כתב שבע שנים אחר כך, לא כדי לתרץ את הכישלון אלא כדי להראות, לפרטי פרטים, מה היה צריך לעשות אחרת.

וזה מה שהופך אותו לחריג. את מי מגייסים ובאיזה גיל, במה מחמשים אותו, כמה אמות מפרידות בין שורה לשורה, איך הופכים טור צעידה למערך קרב בלי שהוא יתפרק, מה עושים כשהאויב מגיע דווקא מן האגף, איך בונים מחנה לילה שאפשר להגן עליו, ולמה פקודה בשדה נמסרת בכלי נגינה ולא בקול. צבא שלם נבנה כאן מול העיניים, איש אחר איש, ושבעה תרשימים מראים אותו עומד בשורותיו.

השאלה שבבסיסו לא נסגרה מאז. מי צריך לשאת נשק בשמה של חברה, מה קורה לקשר בין הצבא לאזרחים כשהלחימה נעשית מקצוע, ומה המחיר כשמדינות מעבירות חלק ממנה לידיים פרטיות. מקיאוולי התעקש שאלה אינן שאלות טכניות אלא שאלות על אופייה של החברה, ושהתשובה להן נקבעת הרבה לפני היום שבו יורים.

המהדורה הזאת: תרגום חדש מאיטלקית ו-177 הערות מתרגם. שבעת התרשימים של מהדורת 1521, שבדפוס המקורי הורכבו מאותיות של בית הדפוס ונדחסו אל סוף הספר, צוירו כאן מחדש, וכל אחד מהם עומד במקומו בתוך הדיון שהוא מאייר.

למה לקרוא?

  • כדי לראות איך מרכיבים צבא מאפס, מרמת ההחלטה המדינית ועד למרחק שבין שני חיילים בשורה.
  • בשביל הניסוח הקלאסי של הוויכוח על צבא של אזרחים מול צבא של מקצוענים ושל שכירים, ויכוח שחוזר היום במילים אחרות.
  • בשביל להכיר את הצד מקיאוולי שלא מרבים לצטט: לא תחבולות ארמון, אלא אדם שמסביר בסבלנות איך בונים דבר שיחזיק לאורך זמן.

ניקולו מקיאוולי (1469 עד 1527) היה מזכירה השני של הרפובליקה הפירנצאית, דיפלומט, ומחבר "הנסיך" ו"דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס". עם שובם של המדיצ'י נעצר ועונה בחשד לקשירת קשר, ופרש אל אחוזתו שמדרום לפירנצה. שם נכתבו ספריו הגדולים.

תוכן העניינים

  • פתח דבר · 4
  • ספר ראשון · 7
  • ספר שני · 28
  • ספר שלישי · 54
  • ספר רביעי · 71
  • ספר חמישי · 82
  • ספר שישי · 95
  • ספר שביעי · 113
  • נספח · 130

רשימת התרשימים

  • תרשים ראשון: צורתו של גדוד רגיל, והדרך שבה מכפילים אותו מן האגף · 43
  • תרשים שני: גדוד שצועד קדימה ועליו להילחם באגפו · 44
  • תרשים שלישי: גדוד בשתי קרניים, ואחר כך עם רחבה באמצעו · 47
  • תרשים רביעי: צורתו של צבא הערוך לקרב מול האויב · 60
  • תרשים חמישי: צורתו של צבא מרובע · 87
  • תרשים שישי: צבא שהוסב ממערך מרובע אל המערך הרגיל כדי לערוך קרב · 88
  • תרשים שביעי: צורת המחנה · 101

טעימה מתוך הספר

על אמנות המלחמה

ניקולו מקיאוולי

דיאלוג בשבעה ספרים · פירנצה 1521

תרגום מאיטלקית: textify.co.il

הוצאה לאור, עריכה ועיצוב: books.knowledge.org.il

תוכן העניינים

  • פתח דבר · 4
  • ספר ראשון · 7
  • ספר שני · 28
  • ספר שלישי · 54
  • ספר רביעי · 71
  • ספר חמישי · 82
  • ספר שישי · 95
  • ספר שביעי · 113
  • נספח · 130

רשימת התרשימים

  • תרשים ראשון: צורתו של גדוד רגיל, והדרך שבה מכפילים אותו מן האגף · 43
  • תרשים שני: גדוד שצועד קדימה ועליו להילחם באגפו · 44
  • תרשים שלישי: גדוד בשתי קרניים, ואחר כך עם רחבה באמצעו · 47
  • תרשים רביעי: צורתו של צבא הערוך לקרב מול האויב · 60
  • תרשים חמישי: צורתו של צבא מרובע · 87
  • תרשים שישי: צבא שהוסב ממערך מרובע אל המערך הרגיל כדי לערוך קרב · 88
  • תרשים שביעי: צורת המחנה · 101

פתח דבר

מאת ניקולו מקיאוולי, אזרח

ומזכיר פירנצי

לספרו על אמנות המלחמה

אל לורנצו די פיליפו סטרוצי

פטריקי פירנצי.

רבים, לורנצו, החזיקו ועודם מחזיקים בדעה שאין לך שני דברים שמתיישבים זה עם זה פחות, ושונים זה מזה יותר, מחיי האזרח ומחיי הצבא. לכן רואים לעתים קרובות שאדם שגומר בדעתו להצליח כשכיר חרב מחליף מיד לא רק את לבושו, אלא נעשה זר לכל נוהג של אזרח גם בהליכותיו, במנהגיו, בקולו ובהופעתו. שהרי מי שרוצה להיות קל תנועה ונכון לכל מעשה אלימות אינו מאמין שיוכל ללבוש בגדי אזרח; מי שרואה בהליכות האזרחים הליכות נשיות, ובמנהגיהם מנהגים שאינם מועילים למעשיו, אינו יכול לנהוג לפיהם; ומי שמבקש להטיל אימה על הבריות בזקנו ובגידופיו אינו רואה לנכון לשמור על הופעה ועל דיבור של אדם מן השורה. בשל כל אלה הדעה הזאת היא, בימינו, אמת לאמיתה. אבל אילו התבוננו בסדרי הקדמונים, לא היו מוצאים שני דברים מאוחדים יותר, תואמים יותר, ושבהכרח אוהבים זה את זה יותר, משני אלה, שכן כל האומנויות שמכוננים בחברה אזרחית לטובת הכלל, וכל הסדרים שמתקינים בה כדי שבני האדם יחיו ביראת החוקים וביראת אלוהים, היו כולם לשווא אילולא הוכנה להם ההגנה, וההגנה הזאת, כשהיא ערוכה היטב, מקיימת אותם גם כשהם עצמם אינם ערוכים היטב. ולהפך: סדרים טובים שאין להם סיוע של צבא מתפוררים ממש כאולמותיו של ארמון מלכים מפואר, מקושטים ככל שיהיו באבני חן ובזהב, כשאין עליהם גג ואין להם דבר שיגן עליהם מפני הגשם. ואם בכל שאר סדרי הערים והממלכות שקדו בכל מאודם על כך שבני האדם יהיו נאמנים, שוחרי שלום ומלאי יראת אלוהים, הרי בצבא שקדו על כך כפליים. שהרי ממי תדרוש המולדת נאמנות גדולה יותר מאשר ממי שצריך להבטיח לה שימות למענה? במי צריכה לשכון אהבת שלום גדולה יותר מאשר במי שרק המלחמה יכולה לפגוע בו? במי צריכה לשכון יראת אלוהים גדולה יותר מאשר במי שמעמיד את עצמו יום יום בסכנות לאין ספור, ונזקק לעזרת אלוהים יותר מכל אדם? הן נותני החוקים למדינות והן הממונים על אימוני הצבא הבינו היטב את ההכרח הזה, ולכן היו חיי החיילים מהוללים בפי שאר בני האדם, שהשתדלו בכל כוחם ללכת בעקבותיהם ולחקותם. אבל מאחר שסדרי הצבא הושחתו כליל והתרחקו מרחק רב מדרכי הקדמונים, נולדו הדעות הנפסדות האלה, שבגללן שונאים את הצבא ובורחים מחברת העוסקים בו. וכיוון שאני סבור, לפי מה שראיתי וקראתי, שאין זה מן הנמנע להשיב את הצבא אל דרכי הקדמונים ולהחזיר לו דמות כלשהי של גבורתו הקדומה, החלטתי, כדי שימי הבטלה האלה שלי לא יעברו עליי בלי מעשה, לכתוב, להנאתם של אוהבי מעשי הקדמונים, את מה שאני מבין באמנות המלחמה. ואף שיש העזה בעיסוק בנושא שאינו מקצועו של הכותב, איני סבור שזו טעות לתפוס במילים דרגה שרבים, ביומרה גדולה יותר, תפסו במעשים, שכן את הטעויות שאטעה אני בכתיבה אפשר לתקן בלי לגרום נזק לאיש, ואילו הטעויות שהם טועים במעשה אינן נודעות אלא בחורבן מדינות. אתה אפוא, לורנצו, תבחן את טיבו של עמלי זה, ותיתן לו לפי שיקול דעתך את הגנאי או את השבח שייראה לך שהוא ראוי להם. אני שולח אותו אליך הן כדי להראות את הכרת תודתי על הטובות שקיבלתי ממך, אף שקצרה ידי מלגמול עליהן, והן משום שנהוג לכבד בחיבורים כאלה את מי שמזהירים בייחוסם, בעושרם, בתבונתם ובנדיבותם, ואני יודע שבעושר ובייחוס אין לך שווים רבים, בתבונה מעטים, ובנדיבות אין לך שווה.

ספר ראשון

מאחר שאני סבור שמותר לשבח כל אדם אחרי מותו בלי לחשוש מגנאי, שהרי אז אין עוד שום עילה לחנופה ושום חשד בה, לא אהסס לשבח את קוזימו רוּצֶ'לאי שלנו, ששמו לא יעלה לעולם על שפתיי בלי דמעות, כי הכרתי בו את כל המעלות שידידים יכולים לבקש בידיד טוב, ומולדת באזרח. איני מכיר דבר שהיה שלו עד כדי כך (ואיני מוציא מן הכלל אפילו את נפשו) שלא היה נותן אותו ברצון למען ידידיו, ואיני מכיר מפעל שהיה מרתיע אותו אילו ראה בו את טובת מולדתו. ואני מודה בפה מלא שבין כל האנשים הרבים שהכרתי ושהתהלכתי עמם לא פגשתי איש שרוחו בערה כמו רוחו אל הדברים הגדולים והנשגבים. על ערש מותו לא התאונן באוזני ידידיו אלא על דבר אחד: שנולד כדי למות צעיר, בין כותלי ביתו ובלא תהילה, בלי שעלה בידו להועיל לאיש כפי שביקש לבו, שכן ידע שלא יהיה אפשר לומר עליו דבר מלבד זה שמת ידיד טוב. אבל אין בכך כדי למנוע מאיתנו, ומכל מי שהכיר אותו כמונו, להעיד על מעלותיו הראויות לשבח, שהמעשים אינם מראים אותן. אמת, הגורל לא היה עוין לו עד כדי כך שלא הניח לו להשאיר זכר כלשהו, ולו קצר, לחריפות שכלו, כפי שמעידים כמה מחיבוריו ומשירי האהבה שכתב. בשירים האלה עסק בימי נעוריו, אף שלא היה מאוהב, כדי שלא לבזבז את זמנו לריק עד שיוביל אותו הגורל אל מחשבות נעלות יותר, ומהם אפשר להבין בבירור באיזה חן ידע להביע את רעיונותיו, ולאיזה כבוד היה זוכה בשירה אילו שם אותה לו למטרה. ומאחר שהגורל שלל מאיתנו את חברתו של ידיד כזה, נראה לי שאין לכך תרופה אחרת אלא לבקש ליהנות מזכרו ככל שנוכל, ולחזור על כל דבר שאמר בחריפות או דן בו בתבונה. ואין דבר מדבריו שזכרו טרי יותר מן השיחה שקיים לא מכבר האדון פבריציו קולונה עם קוזימו, בגניו (שיחה שבה הרחיב האדון בענייני המלחמה, ובחלק ניכר ממנה היה קוזימו השואל, בחריפות ובתבונה). לכן, מאחר שנכחתי בה עם עוד כמה מידידינו, ראיתי לנכון להעלותה מחדש בזיכרון, כדי שידידיו של קוזימו שהתכנסו שם ירעננו בלבם, כשיקראו אותה, את זכר מעלותיו, והאחרים יצטערו מצד אחד שלא היו שם, ומצד אחר ילמדו דברים רבים המועילים לא רק לחיי הצבא אלא גם לחיי האזרח, שדן בהם בתבונה אדם חכם מאין כמוהו. אומר אפוא שפבריציו קולונה, בשובו מלומברדיה, שבה לחם זמן רב בשירות המלך הקתולי וקנה לו תהילה רבה, החליט כשעבר בפירנצה לנוח בעיר ימים אחדים, כדי לבקר את הוד מעלתו הדוכס ולראות שוב כמה אנשים רמי מעלה שהייתה לו עמם בעבר קרבה מסוימת. לפיכך ראה קוזימו לנכון להזמינו לסעודה בגניו, לא כל כך כדי לנהוג בו ברוחב יד, אלא כדי שתהיה לו עילה לשוחח עמו ארוכות ולשמוע וללמוד ממנו דברים שונים, כפי שאפשר לצפות מאדם כזה, שכן נראה היה לו שנקרתה לו הזדמנות להקדיש יום שלם לשיחה על העניינים שנפשו חפצה בהם. פבריציו בא, כפי שביקש קוזימו, וקוזימו קיבל את פניו יחד עם כמה מידידיו הנאמנים, ובהם זנובי בואונדלמונטי, בטיסטה דלה פאלה ולואיג'י אלָמאני, צעירים שכולם היו אהובים עליו ולהוטים מאוד כמוהו אחר אותם לימודים. על מעלותיהם הטובות נדלג, שהרי הן משבחות את עצמן בכל יום ובכל שעה. פבריציו זכה אפוא לכל הכיבודים הגדולים ביותר שהזמן והמקום אפשרו. אבל תענוגות המשתה תמו, השולחנות פונו וכל סדר החגיגה מוצה, שהרי הוא מתמצה מהר במחיצתם של אנשים גדולים, שדעתם נתונה למחשבות נכבדות. היום היה ארוך והחום כבד, וקוזימו סבר שכדי להיטיב למלא את מבוקשו מוטב לנצל את הבריחה מן החום כאמתלה, ולפרוש אל החלק הנסתר והמוצל ביותר בגנו. כשהגיעו לשם והתיישבו, מי על העשב, שבמקום ההוא הוא רענן מאין כמוהו, ומי על מושבים שסודרו שם בצל עצים גבוהים מאוד, שיבח פבריציו את נועם המקום. הוא התבונן בעצים אחד אחד, ומשלא זיהה אחדים מהם עמד תוהה. קוזימו הבחין בכך ואמר: "אולי אינך מכיר חלק מן העצים האלה. אל תתפלא על כך, כי יש ביניהם עצים שהקדמונים היללו יותר משמקובל להלל אותם היום." הוא אמר לו את שמותיהם וסיפר כיצד טרח סבו ברנרדו בגידולם, ופבריציו השיב: "כך בדיוק שיערתי, והמקום הזה והעיסוק הזה הזכירו לי כמה נסיכים בממלכת נפולי, שמתענגים על גידולים עתיקים כאלה ועל צל כזה." כאן נעצר בדיבורו, שקע לרגע בהרהורים כמהסס, והוסיף: "אילולא חששתי לפגוע, הייתי אומר את דעתי על כך. אבל איני סבור שאפגע, שהרי אני מדבר עם ידידים, וכדי לדון בדברים ולא כדי להשמיץ אותם. כמה טוב היו עושים אותם אנשים, ואיש אל ייעלב, אילו ביקשו להידמות לקדמונים בדברים החזקים והמחוספסים ולא בדברים הרכים והעדינים, במה שעשו הקדמונים תחת השמש ולא במה שעשו בצל, ואילו אימצו את דרכיה של העת העתיקה האמיתית והשלמה ולא של הכוזבת והמושחתת, שהרי מאז שהעיסוקים האלה מצאו חן בעיני הרומאים שלי, חרבה מולדתי." על כך השיב קוזימו... אבל כדי לחסוך את הטורח שבחזרה פעמים רבות כל כך על "זה אמר וזה הוסיף", יצוינו מעתה רק שמות הדוברים, בלי להוסיף עליהם דבר. אמר אפוא: קוזימו פתחת פתח לשיחה שייחלתי לה, ואני מבקש ממך שתדבר בלי מעצורים, כי גם אני אשאל אותך בלי מעצורים. ואם בשאלותיי או בתשובותיי אלמד זכות על מישהו או אאשים מישהו, לא יהיה זה כדי ללמד זכות או כדי להאשים, אלא כדי לשמוע ממך את האמת. פבריציו ואני אשמח מאוד לומר לך את מה שאני מבין בכל מה שתשאל, ואם נכונים דבריי אם לאו, את זה אניח לשיפוטך. אשמח שתשאל אותי, כי אלמד ממך מתוך שאלותיך כשם שתלמד ממני מתוך תשובותיי, שכן לעתים קרובות שואל נבון מביא את הנשאל לשקול דברים רבים ולהכיר דברים רבים אחרים, שאילולא נשאל עליהם לא היה מכיר אותם לעולם. קוזימו אני רוצה לחזור אל מה שאמרת קודם, שסבי ואותם נסיכים שהזכרת היו נוהגים בתבונה רבה יותר אילו נדמו לקדמונים בדברים המחוספסים ולא בעדינים. אני רוצה ללמד זכות על הצד שלי, ואת הצד האחר אשאיר לך. איני סבור שהיה בזמנו אדם שתיעב את החיים הרכים כמוהו, ושאהב כמוהו את חיי הקושי שאתה משבח. ועם זאת ידע שאינו יכול לנהוג כך לא בעצמו ולא בבניו, כי נולד בדור מושחת כל כך, שמי שהיה מבקש לסטות בו מן הנוהג המקובל היה נעשה לשמצה ולבוז בעיני הכול. שהרי אילו התגולל אדם עירום בחול בקיץ, כשהשמש ברום השמים, או בשלג בחורף, בחודשים הקפואים ביותר, כפי שעשה דיוגנס, היו חושבים אותו למשוגע. אילו גידל אדם את בניו בכפר, כמו הספרטנים, השכיב אותם לישון תחת כיפת השמים, שילח אותם גלויי ראש ויחפים ורחץ אותם במים קרים, כדי להרגילם לשאת סבל וכדי שיאהבו פחות את החיים ויפחדו פחות מן המוות, היו לועגים לו ורואים בו חיית פרא יותר מאדם. ואילו ראו אדם ניזון מקטניות ובז לזהב, כמו פבריקיוס, מעטים היו משבחים אותו ואיש לא היה הולך בעקבותיו. כך, משנרתע מאורחות החיים של זמננו, הניח לדרכי הקדמונים, ובמה שיכול היה לחקות את העת העתיקה בלי לעורר תמיהה רבה מדי, חיקה אותה. פבריציו לימדת עליו זכות בעניין הזה בעוז, ובוודאי אתה צודק. אבל אני לא דיברתי כל כך על אורחות החיים הקשים האלה, אלא על אורחות אחרות, אנושיות יותר ומתאימות יותר לחיים של היום, ואיני סבור שלאדם הנמנה עם ראשי עירו היה קשה להנהיג אותן. לעולם לא אסטה, בשום דוגמה ובשום עניין, מן הרומאים שלי: מי שיתבונן בחייהם ובסדרי הרפובליקה שלהם ימצא בה דברים רבים שאין זה מן הנמנע להנהיגם בחברה אזרחית שנותר בה עוד משהו מן הטוב. קוזימו אילו דברים דומים לאלה של הקדמונים היית רוצה להנהיג?

פרטי הספר

שנת הוצאה2026
שנת המקור1521
שם בשפת המקורDell'arte della guerra
שפת המקוראיטלקית
עמודים133 (בגרסת ה-PDF)
מיליםכ-53,000
פורמטיםPDF, EPUB
הוצאהbooks.knowledge.org.il
סדרהקלאסיקות המחשבה המדינית, תרגום ספרי מופת

המקור הוא נחלת הכלל. התרגום, המבוא, ההערות והעימוד © books.knowledge.org.il, 2026. כל הזכויות שמורות.

עוד בסדרה